×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) מתני׳מַתְנִיתִין: אגַּת שֶׁל אֶבֶן שֶׁזְּפָתָהּ גּוֹי1 מְנַגְּבָהּ וְהִיא טְהוֹרָה וְשֶׁל עֵץ רַבִּי אוֹמֵר יְנַגֵּב וחכ״אוַחֲכָמִים אוֹמְרִים ביִקְלוֹף אֶת הַזֶּפֶת וְשֶׁל חֶרֶס אע״פאַף עַל פִּי שֶׁקָּלַף אֶת הַזֶּפֶת גהֲרֵי זוֹ אֲסוּרָה.:
MISHNA: In the case of a stone winepress that a gentile lined with pitch and then poured wine onto the pitch to neutralize its flavor, one may cleanse it and it is pure, i.e., wine pressed in it is permitted. And if the winepress is fashioned of wood, Rabbi Yehuda HaNasi says: One may cleanse it, but the Rabbis say: One must peel off the pitch completely. And if the winepress is of earthenware, even if one peeled off the pitch, this press is forbidden.
קישוריםעין משפט נר מצוהרי״ףרש״יראב״ןר״י מלונילתוספות רי״ד מהדורה תנינאתוספות רי״ד מהדורה תליתאהרמב״ןרשב״ארא״הבית הבחירה למאיריריטב״אמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםעודהכל
{משנה עבודה זרה ה:יא} מתני׳ גת של-אבן שזפתה גוי מנגבה והיא טהורה ושל-עץ רבי1 אומר ינגב וחכמים אומרים יקלוף את הזפת
ושל-חרש אף על פי שקילף את הזפת הרי זו אסורה:
{בבלי עבודה זרה עד ע״ב} אמר רבא דוקא זפתה2 גוי אבל דרך בה לא סגי לה בניגוב אלא בעיא קילוף. תנו רבנן הגת והמרחץ והמשפך של-גוים רבי מתיר בניגוב וחכמים אוסרין ומודה רבי בקנקנים של-גוים שהן אסורין ומה הפרש בין זה לזה זה מכנסו לקיום וזה אין מכנסו לקיום. של-עץ ושל אבן ינגב ואם היו מזופתין אסורין והא אנן תנן גת של אבן שזפתה גוי מנגבה ישראל והיא טהורה3 מתניתין דלא דרך בה בריתא דדרך בה.
רבא שדר4 גולפי להרפניא סחיף להו5 אפומיהו וחתים להו אבירצינהו6 קאסבר כל דבר שמכנסו לקיום אפילו לפי שעה גזרו ביה7 רבנן.
{בבלי עבודה זרה עד ע״ב-עה ע״א} במה מנגבן רב אמר במים ובאפר רבא בר בר חאנה אמר באפר ובמים ולא פליגי הא ברטיבאתא והא ביבישאתא איתמר בי רב משמא דרב אמרי תרתי תלת8 ושמואל אמר תלת ארבעי9 בסורא מתנו הכי בנהרדעא מתנו בי רב משמא דרב אמרי תלת ארבעי10 ושמואל אמר ארבע חמש11 ולא פליגי מר חשיב מיא בתראה ומר לא חשיב מיא בתראה.
1. רבי: דפוסים: ר׳ יהודה.
2. זפתה: גג, כ״י גינצבורג: ״שזפתה״, כלשון המשנה.
3. בכ״י גינצבורג הושלם כאן כלשון המשנה: ״ושל עץ ר׳ אומר ינגב וחכמים אומרים יקלוף את הזפת״.
4. שדר: וכן גג. כ״י גינצבורג: ״כי הוה משדר״. דפוסים: כי משדר.
5. להו: גג: ״ליה״.
6. אבירצינהו: גג: ״אבירציהו״. כ״י גינצבורג: ״אבוצריהו״. דפוסים: אבירצייהו. דפוס קושטא: אבירינייהו.
7. ביה: וכן גג. דפוסים: בהו.
8. תרתי תלת: כ״י גינצבורג: ״תרתי ותלת״.
9. תלת וארבע: כ״י גינצבורג, דפוס קושטא: ״תלת ארבע״.
10. תלת ארבעי: דפוסים: תלת וארבע.
11. ארבע חמש: כ״י גינצבורג, דפוסים: ״ארבע וחמש״.
מתני׳ גת של אבן שזפתה עובד כוכבים – ואורחא למירמי ביה חמרא פורתא לעבורי קוטרא דזיפתא.
מנגבה – מפרש בגמרא במים ואפר.
של עץ – דבעיא זפת טובא ובלעא חמרא טפי רבי אומר ינגב כשל אבן ורבנן פליגי.
ושל חרס אע״פ שקילף את הזפת הרי זו אסורה – קס״ד דברי הכל היא ומשום דחרס גופא בלא זיפתא בלע ליה לחמרא.
תנן גת של אבן שזפתה גוי מנגבה והיא טהורה. ואמרי׳ בגמרא במה מנגבה רבה בר בר חנה אמר באפר ורב אמר במים, ומסקנא בי רב משמיה דרב אמרי תרתי ותלת וכו׳. מכאן נהגו העולם לשטוף כלים שהן נסך ג׳ פעמים ואפילו הואא כדאמרי׳ לא פליגי הא ברטיבתא הא ביבשתא ועלה אמרינן בי רב משמיה דרב תרי תלת.
א. הוא יבש. כך הגיה הר״ב אבני שהם. ונראה שכונת רבינו למש״כ תוס׳ בדף לג ע״ב ד״ה כסי דנכון להדיח שלש פעמים בכל הכלים. וכ״כ הטור סי׳ קלה ס״י: בכל מקום שמזכיר שכשוך כתב רבינו תם שצריך להדיחו שלש פעמים. ועי״ש בב״י דהטור הבין דר״ת בכל המינים איירי אפילו בשל זכוכית.
משנה. יד. גת של אבן שזפתה גוי וכו׳.
מ⁠[נג]⁠בה. במים ואפר ומים, כדמפרש בגמ׳. והיא טהורה. לדברי הכל, דכלי אבן לא בלע ככלי עץ ומשום הכי לא פליגי רבנן בהא. אלא בניגוב צריך, לפי שמנהג הוא דל⁠[אח]⁠ר שזפתו את הכלי נותנין בו יין כדי שיצא ממנו טעם הזפת, ואותו יין יש בו טעם זפת והולך לאיבוד ולא מנסיך ליה הגוי, הילכך לא מחמרי⁠[נן] כולי האי, ובניגוב סגי.
ודוקא שהיה היין של היתירא מתחלה כשזרקו הגוי על הזפת, שאם היה של איסור, צריך היה קילוף. ואף על פי שהיה מהיתר, צריך ניגוב, כיון שנוגע בו הגוי, אף על פי שכמדומה לנו שלא ניסך אותו אפי׳ הכי חיישינן שמא ניסך, ומצריכי⁠[נן] ניגוב.
וגת של (אבן) [עץ] שזפתה גוי, ר׳ אומר ינגב. כשל אבן. וחכמים אומרים יקלף את הזפת. ואחר כך מנגבה, דחיישינן שמא בין הסדקין של זפת נכנס היין בעץ ובלע, והואיל דאינו אלא חששא בעלמא, בנגוב לאחר שיקלוף את הזפת סגי ליה.
ואם הגת היא של חרש, דבלע טפי, וזפתה גוי, אף על פי שקילף ממנו את הזפת, אסורה לדברי הכל, דלא סגי ליה בניגוב, אלא ממלא(י)ן שלשה ימים ומערן מעת לעת.
ובגמ׳ מוקים לה לכולה מתני׳ בזפתה לחודיה ולא דרך בה, אבל דרך בה אחר כך, אפילו בשל אבן לא סגי בניגוב לחודיה ובעי [קילוף] מן הזפת, ואחר כך עירוי שלשה ימים.
גת של אבן שזפתה גוי – אי קשיא: הא אמרן לעיל בפרק אין מעמידין גבי נודות גוי רובבן ועובדן ונותן לתוכן יין ושרינן ליה משום דנעשה כזורק מים לטיט. תשובה: התם מיירי ביין ישראל שבעת שמשליכו לתקן הנוד אינו מתנסך אבל לעולם ביין הגוים אסור.
ושל עץ ר׳ אומר ינגב וחכמים אומרים יקלוף את הזפת – פירוש: זפת שעל גבי העץ בולעת יותר מזפת שעל גבי האבן וגם פליטתה קשה מפני העץ שמלחלחה מלמטה. והמורה שפירש דשל עץ בעיא זפת טפי אינו נראה לי.
פיסקא: גת של אבן כו׳ ת״ר הגת והמחץ והמשפך – פירש המורה: מחץ – כלי שדולין בו היין מן הבור לחביות. ואינו נראה לי מדתנן בפרק ב׳ דכלים (משנה כלים ב׳:ג׳) הטהורין שבכלי חרש טבלה שאין לה ליזביז1 כול׳ עד וחבית של שייטין וחבית דפונה בשולי המחץ והתם משמע דמחץ הוא הבור שלפני הגת ומשקעין חבית של חרש בשוליו כדי שיהא מיצוי היין שבבור מתקבץ שם ויהא נוח ליטלו משם ולא היא ופתרון המורה עיקר דהכי תנן בפרק בתרא דמסכת טהרות היה זולף המחץ2 אלמא כלי שדולין בו היין מן הבור הוא וכך יש לפרש נמי חבית דפונה בשולי המחץ שהיה רעוע וחיזקו בחבית זו שהדביק בשוליו.
1. כן בכ״י ששון 557. בכ״י קאופמן במשנה כלים ב׳:ג׳: ״ליזבין״, במשנה כלים כ״ה:א׳: ״לזביז״, במשנה כלים כ״ז:א׳: ״לזביז״. בדפוסים של תוס׳ רי״ד: ״לבזבז״.
2. כן בכ״י ששון 557. בדפוסים: ״במחץ״.
הא דתנן גת של אבן שזפתה עכו״ם מנגבה והיא טהורה ושל עץ ר׳ אומר ינגב וחכ״א יקלוף, פי׳ ואח״כ ינגב, אוקימנא בגמ׳א בשלאב דרך בה אלא ששהאג שם יין למתק את הזפת ואפ״ה בעיא ניגוב, וטעמא דמילתא משום דגת לא לדבר שמכניסו לקיום דמיא כדקתני עלה,⁠ד ולא לדבר שאין מכניסו לקיום דמיא לפיה שמשהין בו אתו היין מקצת ארבעה וה׳ ימים למתק את הזפת ודרכן נמי להחליף שם יין ב׳ וג׳ פעמים עד שיעבור מרורות הזפת לגמרי, ולפי׳ בשל עץ צריך [ז קילוף וניגוב, ושל אבן מגו דשיעא טובא ולא מפניח מינה זיפתא סגי לה בניגוב בלאט] קילוף, והא דתניא בגמ׳ ושל עץ ושל אבן ינגב, כשאינהי זפותא, אוקימנא דדרךכ ומתוך שמשהין שם הענבים והיין כל ימי הבציר [ל הוה ליה כמכניסו לקיום במקצת. ומחץ ומשפךמ נמי דרכן של בני אדם להניחם בבור כל ימי הבצירנ] כל זמן שהיין בתוכו ותדירי נמי בחמרא כל יומא ומ״ה בעי ניגוב, אבל שאר כלים של עץ שאינןס מכניסן לקיום בהדחה בעלמא סגי להו, ודלא גרעי מחצבי שחמי ופתואתאע דבי מכסי דסגי להו בשכשוך, כדאי׳ בפרק אין מעמידיןפ ותניא נמי לקמןצ דברים שנשתמש בהן ע״י צונן כגון צלוחיות וכוסות מדיחן. ואע״ג דברייתא בכלי מתכות,⁠ק לא מצינו הפרש בין כלי מתכות לכלי עץ ואבן, ובסמוךר נמי תניא הדפין והלולביןש והעדשים של נסרים מדיחן ולא מדיחן,⁠ת ולא גרעי הני משאר כלי׳ של עץ שאינןא מכניסן לקיום, ואפילוב שאין להם בית קבול הרי עומדין ביין, ועוד שהעדשים כלי קיבול הן, ולפי׳ קראוםג בתראים,⁠ד ואפ״ה סגי להו בהדחה, ואין לחלק בין עץה ואבן ומתכת בין שתחלת תשמישן ביד עכו״ם בין שתחילת תשמישן ביד ישראל, אבל בשל חרס הוא דאיכא לאפלוגי כדאמרי׳ בפרק אין מעמידין גבי כסי,⁠ו וכדפרישית התם,⁠ז הילכך כוסות של עץ סגי להו בהדחה, אלא שהר״א ז״ל הצריכןח ניגוב, ואין לדבריו טעם. וכלי עץ ואבן שהכניסן לקיום לא נתפרש לי בגמרא דינן, שאפשר לומר שהגת והמחץ לדברי חכמים כשמכניסן לקיום דמו ואפ״ה סגי להו בניגוב,⁠ט וא״נ לאו מכניסן לקיום הן מיהו נקיט הני בניגוב וה״ה לכולם שאיןי צריכין יותר, והיא גופה קמ״ל ברייתא, ולא מצינו עירוי לכלי עץ, ואם תשיבני נודות שבפ׳ אין מעמידין,⁠כ יש לי לומר כלי עור ככלי חרס דמו לענין יין נסך, ואפילו בשאין מכניסין לקיום, אבל בכלי עץ לא שמענו יותר מניגוב, ודייקא נמי דקתניל ומודה ר׳ בקנקנים של עכו״ם שהם אסורים, כלומר אף ע״פ שנחלק בגת ומחץ שהן כלי חרס לעשות דינןמ ככלי עץ מודה הוא במכניסן לקיום שהם חמורים יותר משל עץ ואלמאנ1 היה דין כל כלי שמכניסו לקיום בקנקניםס2 אינה הודאה מדיןע הטענה שעדיין אינו מחמיר בשל חרס יותר משל עץ, ומיהו טעמייהו בשל חרס לאו משום מכניסופ אלא משום שתחלת תשמישן ביד עכו״ם,⁠צ וה״ה לשאין מכניסן לקיום [ק כלל, אלא משום כחו דר׳ נקט הני, דר׳ עביד להו ככלי עץ ואפי׳ בהניר לא מחמיר טפי בחרס ורבנן מחמרי בהו משום דאינון מחרס, וקאמרי אבל של עץ ינגב בין שיהו מכניסין לקיוםש]. לגמרי3 בין שאינות כן, כסבריה דרביא4 ולעולם לא אמרו בכלי עץ [ב יותר מנגוב. וזה הלשון קרוב לדעתי והגון בעיני, אלא למקצת ראשונים שאמרו שאפי׳ כלי עץג] ואבן ומתכת במכניסן לקיום צריכין עירוי ולא מצאתי להד חבר במה שכתבתי ואנו תולין דינינו באילנות גדולים.
ונמצא עכשיו שכלי עץ ועור ואבן ומתכת שאין מכניסן לקיום בשכשוך בעלמא סגי להו, וזהו הכשר הקל שבהן, מכניסן לקיום אפילו עמדה יין של איסור לפי שעה צריכין עירוי, וזהו הכשר חמור שבכולן, מכניסן ואין מכניסןו כגון הגת והמחץ והמשפך ינגב, וזה הוא הכשר בינוני, וכולן אין בהן הפרש בין שתחלת תשמישן בשל איסור או בשל היתר. כלי חרס תחלת תשמישןז בהיתר ואין מכניסן לקיום משכשכן ומותרין, מכניסן לקיום אפי׳ תחלת תשמישן בשל היתר, ואפילו נשתמש בהן עכו״ם באיסור לפי שעה, צריכין עירוי, ומכניסןח ואין מכניסן החמירו בחרס כאלו מכניסן לקיום וצריכין הכשר גדול,⁠ט ואם היה קרקעי קשה ואין מכניסו לקיום דינןכ כשל עץ דהיינו חצבי שחמיל כדפרישית, וכל כלי פשתן דינן כשל חרס, ושל צמרמ כשל עץ, ושל שערנ אין בולעין כלל, ובהדחה סגי להו, כדאמרינן ברווקי דארמאיס ודקולי וחלתאע שתשמישן תדיר ואינו תדיר כמחץ ומשפך, ולפי׳ אמרו של צמר מנגב כדין מחץ של עץ, ושל פשתן מישןפ כדין מחץ של חרס, וה״ה שמוכשרין בעירוי, ושל שער לא הצריכו כלום אלא הדחה לפי שאינו בולע כדאמרינן בעלמאצ אין סחיטה בשער, ודינן בהגעלה פירשתי בפרק אין מעמידין.⁠ק
עוד אמרו בשם ר״תר ז״ל נעוה ארתחו,⁠ש היינו בשפיכת מים רותחין עליהם, ודייקת מינה דעירוי ככליא ראשון הוא, ואפילו קערה שנתנוה ביורה רותחת ונאסרה שם מכשירין אותה בעירוי, ועוד הביאב מן הירושלמי שאמרוג בשבת בפרק כירה,⁠ד מהו ליתן תבלין מלמטן ולערות עליהם מלמעלן ר׳ יונה אמר אסור ועירוי ככלי ראשון הוא, חייליה דר׳ יונה מן הדה, אחדה שבישל בו ואחדו שעירה לתוכו רותח,⁠ז אמר ר׳ יוסי תמן כלי חרס בולעח תבלין איןט מתבשלין, התיב ר׳ יוסי בר בון והאי תני אף ככליכ נחשת, אית לך מימר כלי נחושת בולע.⁠ל מהו לערות עם הקלוחמ א״ר חנינא בריה ר׳ הלל מחלוקת דר׳ יונה ור׳ יוסי וכו׳,⁠נ ש״מס דלר׳ יונה מיהא עירוי ככליע ראשון הוא. ועוד הביאפ ממה שאמרו בפסחיםצ דמוגלשין,⁠ק ע״ג הקמח פטורה מן החלה, אלמאר חליטה היא, דעירוי מבושלש הוא.⁠ת והקשו עליוא והא קי״ל כשמואל דאמר תתאה גבר וכיון דתתאה גבר עירוי ודאי אינו מבושל,⁠ב ופירשו דהתםג כגון נטף מרוטבו על החרס שקילוחו נפסק אבל במקוםד עירוי שקילוח כלי ראשון אינו נפסק מבשל הוא. אלו דברים מצאתי בתוספותה בשם ר״ת ז״ל, ועוד האריכו. ואני תמה א״כ למה אמרו יורה קטנה לתוך יורה גדולה,⁠ו ושאלו ויורה גדולה מאי,⁠ז ורב עקביה דחכים כולי האי אמאי לא עירה עליהןח רותחין, וכבר פירשתיט שאין ראיה מן הגת מפני שהוא מוכשר בניגוב, ולא גרע עירוי מאפר או ממי זתים, וכ״ש שיש לפרשה ארתחי על האור בשל אבן ומתכת,⁠י וענין הירוש׳כ שהביא קושיא הוא עליול לפי שהם הקשו על ר׳ יונה דאסר בתבלין, ועירוי ככלי ראשון הוא, כמתמה,⁠מ ופריקו, חייליה דר׳ יונה מן הדא דכיון דרבי רחמנאנ עירה לתוכו רותח והצריכו מריקה ושטיפה דאלמא בלע טפי ש״מ מבשל הוא קצת, וגבי תבלין בשבת אסור. ודחי לה מעיקרא שלא ריבה אותוס5 בכלי חרס שהוא קל ליבלע, והדר מייתי לה מכלי נחשת דרבי רחמנא עירוי כבשול לבליעה, וחזרו ושאלו מהו לערות תבלין עם הקילוח, והיינו ודאי לדברי המתיר [שאלוע לדברי האוסר אפילו תבלין מלמטן אסרנו, והשיבו שהיא המחלוקת, שלדברי המתירפ] אינו אסור אלא בכלי ראשון, ובסוףצ שאלו ר׳ יצחק בר גופתאק בעי קומי ר׳ מונה עשהר כן בשבת חייב משום מבשל עשה כן בבשר6 [ש בחלב חייב משום מבשל, אמ׳ ליה כההיא דאמ׳ זעירא אי זהו חלוט ברור כל שהאורת] מהלך תחתיו, ופירושו ברור שר׳ יצחק בר׳א גופתא בעיב בכלי ראשון נמי, דהיינו באלפס וקדירה שהעבירן מרותחין דמתני׳ אם עבר ועשהג חייב הוא משום מבשל או לא, ופשט ליה שהוא פטור אבל אסור שאין בישול בשבת אלא באורד מהלך תחתיו וכך אמרו בירושלמי,⁠ה מה בין כלי ראשון מה בין כלי שני, אמר ר׳ו כאןז היד שולטת בו כאןח אין היד שולטת בו א״ר יונה כאן וכאן אין היד שולטתט אלא עשו הרחקהי לכלי ראשון ולא עשו הרחקהכ לכלי שני. ש״מ הרחקה דדבריהם הוא, ואעפ״י שריבה הכתוב אפי׳ל עירוי גבי קדשים, התם משום בלוע הוא, שאפי׳ אתה עושה עירוי ככלימ ראשון לבשל תבלין שניתנין לתוכו מ״מ מה שעירה מכלי ראשון לכלי שני לא נתבשל בשני כלל אלא דרבי רחמנא בלוע בלא בישול, כדאיתא בפרק דם חטאת.⁠נ למדנו דבריס הכל שאין בישול גמור אלא באור מהלך תחתיו,⁠ע דהא איתמר התםפ בדידן7 מלח אינה כתבלין, ובכלי ראשון נמי לא בשלהצ וה״ה לבשרק כדאיתמר עלהר צריכא מילחא בשולהש כבשרא דתורא, אלמא אין בישול ברור אלא באור מהלך תחתיו ואפי׳ לתבלין, ולדברים הקשים בבשול אפי׳ לכתחילה מותר דלאו בישול הוא כלל. ונ״לת שלא הוזכרו אלא8 בדברים הנאכליםא [ב כגון תבלין ומלח וכיוצא בהן, אבל דברים שאין נאכלג] כמות שהוא חי אינוד בו כלל משום בישול אלא באור מהלך תחתיו, [ה ולא יהיה הכלי הזה של ברזל הקשה שנבלע מן האור מהלך תחתיוו] נוח לפלוט מן המלח והבשר.⁠ז והוי זהיר בדבריך שכל כלי ראשון האמור בשבת הוא שהעבירו אותו מרותח מע״ג האור, ונקרא כלי ראשון [ח על שם תחלתו, וכל כלי ראשוןט]⁠9 שהזכירו בגמרא בהגעלה הוא ראשון ממש שהאור מהלך תחתיו, שאלו יורה שהעבירה מרותחת ונתן לתוכה יורה קטנה אסורה היאי ואין צריך לומר עירוי והיינו דקאמרינןכ ברותחין ובכלי ראשון, ולא קאמרינן בכלי ראשון סתם, והיאך ר״ת ז״ל מביאל משבת להגעלה, וכל שכן שאין לנו ראיה לפסוק כרבינומ10 יונה, וכ״שנ תתאה גבר אפי׳ נטף מרוטבו על החרס בקלוח שאינו נפסק, שכן בטלאים שמנין עושין כן, ומעתה בין קמח ע״ג מוגלשיןס בין מוגלשין ע״ג קמח אין פטורוע משום בישול אלא כיון שנעשו כעין גובלא והוכשרו לאכילה בכך, שהרבה עושין ואוכלין כן, נפטרה, לא גרע מעיסת כלביםפ או ממעשה אלפס. ושם אמרו בירושלמיצ איתא חמיק נחלטה כל צרכה ב״ש מחייבין, לא נחלטה כל צרכה ב״ש פוטרין, ופריקו שני תלמידים שנור אותה, כדאמרי׳ נמי בגמרא דילןש ואמריתות11 איזהו חלוט ברורא12 כל שהאור מהלך תחתיוב13 מכיון שהוא עתיד לעשותו בכךג14 חייב, וכל זה ראיה לדברינו. ולפי דעתוד15 לענין גיעולי עכו״ם לא נחלק אדם מעולם דטהרת כלי מדין מקרא מלא דבר הכתוב דכבולעןה כך פולטן, וכל שנאסר באור מהלך תחתיו אין מכשירין אותו בכלי ראשון שהעבירו אותו מרותח מע״ג האור ואצ״ל בעירוי.
תדעו דהא אלפס וקדרה ושפוד ואסכלה, שניהם על גבי האור הן ובשניהם יש בשול גמור. ואעפ״כ לענין הגעלה אין מורידין אותן מן האור לכלי ראשון ממש, וכן שאסרז בערוי כגון קערות אינו מוכשר בכלי שני גמור אפי׳ לדברי האומ׳ דערוי ככלי שני אלא צריך ערוי מכלי ראשון, ודברי רבינו הגדול במסכת פסחים כך הם,⁠ח וכן דעת הגאונים. ועוד ראיתי שמדקדקים מן הסוגיא הירושלמית שהזכרנוט דכלי שני גמור אינו בולע כלל, ואם עירה רותחין אסורין לקערה ונתן לתוכה חתיכה של בשר שחוטה מותרת בהדחה, דהא דייקי לר׳ יונה דכיון שהכלי בולע מן העירוי מבשל הוא, אלמא כל שאינו מבשל אינו בולע כלל, הלכך כלי שני שאינו מבשל אינו בולע. ואחרים הקשו והלא לדברי האומרי בית השחיטה רותח סכין טרפה אסור, ודחו זה בקש. ואני תמה שהרי קערה שמלח בה בשר אסורהכ משום דמליח הרי היא כרותח, ואע״פ שאין במלח משום מבשל לגבי שבת, ואפי׳ בדקא בעי ליה לאורחא כדאיתא בפרק כלל גדול,⁠ל אלא שלא דנו בירושלמי מבשל מבולע אלא מפני שעשה הכתו׳ ערוי ככלי ראשון ובעי הגעלה ומריקה ושטיפה, אלמ׳ בלע טובא, הלכך לגבי שבת אסור לכתחילה בתבלין, דאלו כלי שני בהגעלה דכלי שני סגי ליה ולא מצינו לו מריקה ושטיפה.
א. בסוגיא כאן: מתניתין דלא דרך בה (הלכך בשל אבן דברי הכל בניגוב סגי, ובשל עץ לרבי ינגב — רש״י).
ב. ב: בדלא.
ג. א: ששהה, ב: ששה — והנכון כבכ״י א.
ד. ב: עלה בבריתא.
ה. ב: לפי שמכניסין.
ו. את, ב: ליתא.
ז. ב: ליתא, והנכון כבדפוס.
ח. א: מיפלי.
ט. ב: ליתא, והנכון כבדפוס.
י. א: בשאינה, בב: בשינה, וטעות הוא. וכוונת רבינו: דגת של עץ ושל אבן שאינה זפותא ודרך בה הגוי תחלה בעי ניגוב, כדקתני בברייתא ושל עץ ושל אבן ינגב ואוקימנא לה בגמרא בשדרך בה. (לשון הרשב״א עמ׳ רה).
כ. ב: דדרך בה.
ל. מכ״י ב, ונכון הוא.
מ. ב: עלה בבריתא.
נ. מכ״י ב, ונכון הוא.
ס. בב רק: שאין.
ע. ב: ופותאתא. בגמרא לעיל לג, ב: פתוותא (כלי חרס) דבי מיכסי (מקום שקרקעיתו קשה רש״י).
פ. שם בגמרא: אמר רב עוירא הני חצבי שחימי (כדים הנעשים מקרקע שחמתית) כיון דלא בלעי טובא משכשכן במים ומותרין, אמר רב פפי הני פתוותא דבי מיכסי כיון דלא בלעי טובא משכשכן במים ומותרין.
צ. עה, ב.
ק. דברייתא בכלי מתכות, כלומר הברייתא דצלוחיות וכוסות בכלי מתכות עסקינן, שהרי הברייתא מדברת על הלוקח כלי תשמיש מן העכו״ם, ודין טבילה בכלי עכו״ם בכלי מתכות אמורין (כמבואר בסוגיא שם).
ר. עה, א.
ש. אב: והלוליבין, וכן בגמרא. והלולבין והדשים, כגרסת כ״י גמרא (עיין ד״ס), בגמ׳: והעדשין והלולבין.
ת. ולא מדיחן, ב: ליתא.
א. א: שאינו, ב: שאין.
ב. ב: ואע״פ.
ג. ב: קראום במסכת. ועיין בציון לקמן שגרסת כ״י ב מאירת עינים בענין חשוב.
ד. בתראים, כן גם באב, ויש לתקן ע״פ גרסת כ״י ב בציון דלעיל שכן הכוונה: ולפיכך קראום במסכת ״בתרא ים״ (שתי תיבות), והוא במסכת בבא בתרא סז, ב במשנה: המוכר בית הבד מכר את הים. ופירשו בגמרא: ים, טלפחי. קרי לה בברייתא במסכת ע״ז (דף עה ע״א), עדשים ופירש״י: טלפחי, היא עריבה עגולה כעדשה ועדשה מתרגמינן טליפחין, ע״כ. הרי דלעדשים דהכא קורין במסכת בבא בתרא ״ים״ והיא עריבה שיש לה בית קיבול. ועיין בחידושי הרשב״א עמ׳ רי, ובת״ה ה, ו (כז, ב). וברוך שהנחני בדרך אמת.
ה. ב: בעץ.
ו. לעיל לג, ב.
ז. שם בד״ה ה״ג וכן כתוב בנוסחי עתיקי.
ח. ב: הצריכין, והנכון כבדפוס. והוא בפי׳ הראב״ד (עמ׳ 254) בד״ה הדפין, ע״ש.
ט. סגי להו בניגוב, דהא דחכמים בברייתא אוסרין בניגוב (עיין ציון 600) היינו בגת ומחץ בשל חרס, כמבואר ברש״י ד״ה מחץ, וכן בלשון רבינו להלן, אבל בכלי עץ ואבן סגי להו בניגוב.
י. לעיל לג, א.
כ. ב: דינא.
ל. ב: עלה בבריתא.
מ. ב: דינא.
נ. ב: ואלמלא, וכן נכון. וכזה תיקן הגרא״ז שצ״ל: ואילו.
ס. הגרא״ז תיקן לנכון: כקנקנים. וכמבואר בפי׳ הר״ן (לח, א, לדפי הספר): ולישנא דמודה רבי בקנקנים של עכו״ם דייק הכי שאע״פ שרבי וחכמים נחלקו בגת ומחץ ומשפך של חרס שרבי אינו מחמיר בהן אלא כאלו היו של עץ וחכמים מחמירים בהן יותר, אפ״ה מודה רבי לחכמים בקנקנים של עכו״ם של חרס שהן חמורין יותר משל אבן (ועץ), דבשל חרס כיון שמכניסן לקיום צריכין עירוי ובשל עץ ואבן אע״פ שמכניסן לקיום אינן צריכין אלא ניגוב, אבל אם נאמר שאפילו כלי עץ כל שמכניסו לקיום צריכין עירוי מאי מודה רבי, אין ההודאה ממין הטענה, אלא משמע (אף לדברי חכמים) דכלי עץ אפילו מכניסן לקיום אין צריכין הכשר גדול יותר מנגוב.
ע. ב: מעין, ונכון הוא.
פ. ב: מכניסן לקיום.
צ. וכמבואר לעיל לג, ב: כסי (כוסות של חרס) אי שתי בהו עכו״ם פעם ראשון כולי עלמא לא פליגי דאסיר (דאיירי דרכיכי בלעי ואסירי עד שימלאום מים שלשה ימים, רש״י).
ק. הוספה מכ״י ב, ונכון הוא (ובכ״י א, ומזה בנדפס, דילג הסופר מן תיבת לקיום עד לקיום). ועיין הערת הגרא״ז, וברור שהענין מבואר לנכון ע״פ הוספה מכ״י הנ״ל.
ר. דהני, היינו: הגת והמחץ והמשפך שהם של חרס אף בהם לא מחמיר רבי.
ש. הוספה מכ״י ב, ונכון הוא (ובכ״י א, ומזה בנדפס, דילג הסופר מן תיבת לקיום עד לקיום). ועיין הערת הגרא״ז, וברור שהענין מבואר לנכון ע״פ הוספה מכ״י הנ״ל.
ת. שאינו, אב: שאינן.
א. דמתיר בניגוב אף בשל חרס (כן מוכח בלשון רבינו בהוספה הנ״ל). ועיין הערת הגרא״ז.
ב. הוספה מכ״י ב, ונכון הוא.
ג. הוספה מכ״י ב, ונכון הוא.
ד. לה, ב: לי עירוי וברור שתיבת לי היא הנכונה, ותיבת עירוי לא ידעתי משמעה כאן.
ה. ב: עמד בהן.
ו. ב: מכניסין.
ז. א: תשמישו.
ח. אב: מכניסן. וכן נכון, כי פרט חדש הוא.
ט. הכשר גדול, עירוי.
י. אב: קרקען.
כ. א: דינו.
ל. שם בגמרא: אמר רב עוירא הני חצבי שחימי (כדים הנעשים מקרקע שחמתית) כיון דלא בלעי טובא משכשכן במים ומותרין, אמר רב פפי הני פתוותא דבי מיכסי כיון דלא בלעי טובא משכשכן במים ומותרין.
מ. ב: ושל צמר דינן.
נ. ב: אינן.
ס. עה, א. דארמאי דמזיא (של שער אדם ולא בלעי טובא).
ע. שם: הני דקולי וחלאתא (כוורת של שבטים שמסננין בהן יין, רש״י) דארמאי... מדיחן.
פ. מישן, י״ב חודש (גמרא עה, א).
צ. שבת קכח, ב.
ק. הוספה מכ״י ב, ונכון הוא (ובכ״י א, ומזה בנדפס, דילג הסופר מן תיבת לקיום עד לקיום). ועיין הערת הגרא״ז, וברור שהענין מבואר לנכון ע״פ הוספה מכ״י הנ״ל.
ר. כל הענין מבואר בתוספות זבחים צה, ב, ד״ה עירה: מכאן מדקדק רבינו תם וכו׳. ובתוס׳ כאן ד״ה דרש, רק מעט.
ש. בגמרא כאן: דרש רבא נעוה ארתחו (הגת הרתיחו ברותחין, נעוה כמו יטופון נעווהי בחמר, רש״י). ובפירוש ר״ת: ששופך עליה רותחין ולא שמכניס אותן לתוך הרותחין דמילתא דלא איפשר היא.
ת. א: ודיין. כמבואר שם בתוספות זבחים הנ״ל, וע״ע בספר הישר סימן רמג.
א. א: בכלי.
ב. ב: הביא ראיה. וראיה זו הובאה בתוס׳ שם ובספר הישר, כדלהלן.
ג. ב: שאמרו שם.
ד. ירושלמי שבת ג, ה.
ה. א: אחר... ואחר, והנכון כבדפוס.
ו. א: אחר... ואחר, והנכון כבדפוס.
ז. מתניתין היא בזבחים פרק דם חטאת אחד כלי חרס שבישל בה קדשים ואחד קדירה שעירה לתוכה רותח טעונין שבירה וכו׳, שמעינן מינה דעירוי ככלי ראשון הוא דהרי בקרא כתיב בשול ואפ״ה אסרינן עירוי (קרבן העדה).
ח. תמן בכלי חרס, קרא איירי בכלי חרס שבולע הרבה הלכך צריך שבירה אפילו בעירוי (שם).
ט. ב: אינן.
י. אב: והתני.
כ. אב: בכלי.
ל. וכי תוכל לומר שכלי נחושת בולעין אלא ודאי שעירוי כבישול הוא וכדר׳ יונה וקשיא אר׳ יוסי (שם).
מ. כלומר הקילוח שיורד מן הקדירה מהו חשיב אם ככלי ראשון היא או לא (פני משה, ולהלן בדברי רבינו תבואר בעיא זו בדרך אחר). וקאמר ר׳ חנניא דתליא בפלוגתא דר׳ יונה ור׳ יוסי, דלמר דמחשב עירוי ככלי ראשון כן נמי להקילוח, ולמר לא חשיב נמי הקילוח ככלי ראשון (שם).
נ. וכו׳, עיין להלן ציון 686.
ס. יוסי וכו׳ ש״מ, ב: ליתא, ובמקומן איתא: וירושלמי, והנכון כבדפוס.
ע. א: בכלי.
פ. גם ראיה זו היא בתוספות זבחים הנ״ל ובספר הישר רמג.
צ. פסחים לז, ב.
ק. דמוגלשין, מים רותחים.
ר. אב: דאלמא.
ש. ב: מבשל.
ת. ב: ליתא.
א. בתוס׳ זבחים צה, ב (נמשך לריש דף צו, א).
ב. ב: מבשל.
ג. דהתם, דאמר שמואל תתאה גבר.
ד. במקום, ב: ליתא.
ה. ב: בתוספות ז״ל. עיין ציון 651.
ו. להלן עו, א.
ז. ויורה גדולה מאי, ת״ש דההוא דודא דהואי בי רב עקביה אהדר ליה גדנפא דלישא אפומא ומליוה מיא וארתחא. אמר רבא מאן חכים למעבד כי הא מילתא אי לאו רב עקביה דגברא רבה הוא קסבר כבולעו כך פולטו, מה בולעו בניצוצות אף פולטו בניצוצות.
ח. ב: עליה. ולמה ליה כולי האי לישדי עליה מים רותחין בכלי ראשון (חידושי רשב״א עמ׳ רז). וע״ע בפי׳ הר״ן (לח, א) שמביא כל הענין באריכות ומה שמעיר בכל זה.
ט. הוספה מכ״י ב, ונכון הוא (ובכ״י א, ומזה בנדפס, דילג הסופר מן תיבת לקיום עד לקיום). ועיין הערת הגרא״ז, וברור שהענין מבואר לנכון ע״פ הוספה מכ״י הנ״ל.
י. כלומר: שצריך למרתיח גוף הנעוה שמשים בו מים הרבה ומרתיחו באש מתחתיו, אבל לערות עליו מים רותחין לא סגי ליה, משום דנעוה כיון שהוא כמכניסו לקיום דנין אותו בדין חמור להגעילו בכלי ראשון, ואי אפשר להכניסו בכלי אחר מחמת גדלו, ולפיכך צריך להרתיח האש מתחתיו, וכענין יורה גדולה דאמר רב עוקבא עביד ליה גדנפא, וזהו לשון ר״ח ז״ל שכתב בפירושיו, נעוה ארתחו, כלומר נעוה זו אין לה היתר אלא ברתוח על ידי האור, ע״כ, הלשון הזה מורה על מה שאמרנו (חידושי הרשב״א עמ׳ רז, ומיוסד הוא על לשון רבינו לעיל בפרק שני, דף לג, ב, סוף ד״ה ה״ג וכן כתוב בנוסחי עתיקי).
כ. לה, ב: לי עירוי וברור שתיבת לי היא הנכונה, ותיבת עירוי לא ידעתי משמעה כאן.
ל. ב: עליו ז״ל.
מ. אב: כמתמיה. כלומר לא כמו שלמדנו לעיל דלשון הירושלמי: ר׳ יונה אמר אסור ועירוי ככלי ראשון הוא, דכל זה מדברי ר׳ יונה, אלא סוף הלשון ועירוי ככלי ראשון הוא, הוא קושיא שמקשים עליו, ופריקו וכו׳.
נ. דרבי רחמנא, בקדשים.
ס. אב: אותו אלא. וכן תיקן הגרא״ז.
ע. ב: ליתא, והנכון כבדפוס.
פ. ב: ליתא, והנכון כבדפוס.
צ. ובסוף, היינו בירושלמי הובא לעיל (ראה ציון 665) איתא: רבי יצחק בר גופתא בעי וכו׳.
ק. ב: בר׳ גופנא.
ר. א: עשו.
ש. מכ״י ב, ונכון הוא. וכן בירושלמי שבת ג, ה (אלא במקום כההיא דאמ׳ דבכאן, גורס שם: כיי דמר). ועיין בפי׳ הר״ן שגורס: אמר ליה לא, ונכון הוא מצד הפירוש, כמבואר להלן בדברי רבינו. ועיין בהערת הגרא״ז.
ת. מכ״י ב, ונכון הוא. וכן בירושלמי שבת ג, ה (אלא במקום כההיא דאמ׳ דבכאן, גורס שם: כיי דמר). ועיין בפי׳ הר״ן שגורס: אמר ליה לא, ונכון הוא מצד הפירוש, כמבואר להלן בדברי רבינו. ועיין בהערת הגרא״ז.
א. א: בר.
ב. ב: גיפתא בעא.
ג. ב: ועשה כן.
ד. ב: באור ברור.
ה. ב: בירושלמי שם. הלכה ד.
ו. ב: ר׳ יוסי, וכן בירושלמי שם.
ז. אב: כן.
ח. אב: כן.
ט. ב: שולטת בו.
י. ב: הרחק, וכן בירושלמי.
כ. ב: הרחק, וכן בירושלמי.
ל. ב: ואפי׳, ועיין בחידושי הרשב״א (עמ׳ רח) המעתיק לשון רבינו.
מ. אב: בכלי.
נ. זבחים צה, ב.
ס. אב: לדברי, וכן הוא ברשב״א שם.
ע. בב מוסיף: תדע, וכן הוא ברשב״א שם.
פ. שבת מב, ב.
צ. אב: בשלא.
ק. אב: לבשרא.
ר. שבת מב, ב.
ש. אב: בשולא.
ת. ב: ונראה.
א. ב: בדבר הנאכל, ועיין בציון דלהלן.
ב. הוספה מכ״י ב, וכן ברשב״א (עמ׳ רח), והנה עם הוספה זו כל הענין מתבאר כהוגן (וכן הוא ממש לשון הרשב״א, שעליו הוא מסיים בסוף הפיסקא שם: ע״כ מצאתי בפירושי הרמב״ן נ״ר). ועיין בהערת הגרא״ז מה שתיקן בזה, ולא זכיתי לרדת לעומק כוונתו, שהרי מדבריו משמע שדבר הנאכל כמות שהוא חי אין משום בשול אלא באור מהלך תחתיו (שהרי כן יוצא הלשון ע״פ תיקונו: שלא הוזכרו אלא בדברים שאינם נאכלים כמות שהוא חי אבל בדברים הנאכלים כמות שהוא חי אינו בו כלל משום בישול אלא באור מהלך תחתיו) והסברא להיפך היא. וע״כ שההוספה מכ״י ב (וכמאושרת מלשון הרשב״א) נכונה היא.
ג. הוספה מכ״י ב, וכן ברשב״א (עמ׳ רח), והנה עם הוספה זו כל הענין מתבאר כהוגן (וכן הוא ממש לשון הרשב״א, שעליו הוא מסיים בסוף הפיסקא שם: ע״כ מצאתי בפירושי הרמב״ן נ״ר). ועיין בהערת הגרא״ז מה שתיקן בזה, ולא זכיתי לרדת לעומק כוונתו, שהרי מדבריו משמע שדבר הנאכל כמות שהוא חי אין משום בשול אלא באור מהלך תחתיו (שהרי כן יוצא הלשון ע״פ תיקונו: שלא הוזכרו אלא בדברים שאינם נאכלים כמות שהוא חי אבל בדברים הנאכלים כמות שהוא חי אינו בו כלל משום בישול אלא באור מהלך תחתיו) והסברא להיפך היא. וע״כ שההוספה מכ״י ב (וכמאושרת מלשון הרשב״א) נכונה היא.
ד. אב: אין.
ה. ב: ליתא.
ו. ב: ליתא.
ז. כלומר כמו שבמלח ובשר אין בו כלל משום בישול אלא באור מהלך תחתיו כן ודאי הדין כן הוא בכלי ברזל הקשה שנבלע מן האור מהלך תחתיו שלא יפלוט ע״י עירוי אלא ע״י אור מהלך תחתיו, וכמבואר לעיל.
ח. הוספה מכ״י ב, ונכון הוא, וכן בחידושי הרשב״א. ותיקונו של הגרא״ז ״ומה״ נמשך להלן: ומה שהזכירו בגמרא וכו׳.
ט. הוספה מכ״י ב, ונכון הוא, וכן בחידושי הרשב״א. ותיקונו של הגרא״ז ״ומה״ נמשך להלן: ומה שהזכירו בגמרא וכו׳.
י. ב: הוא.
כ. פסחים ל, ב: והילכתא אידי ואידי ברותחין ובכלי ראשון.
ל. בחידושי הרשב״א (סוף עמ׳ רח, שמעתיק לשון רבינו): מביא ראיה. וראיית רבינו תם הובא לעיל בדברי רבינו (עיין מסביב לציון 657).
מ. אב: כר׳ יונה, וכן תיקן הגרא״ז, והכוונה לר׳ יונה הוזכר בירושלמי הובא לעיל שרבינו תם הביא ראיה ממנו: ר׳ יונה אמר אסור ועירוי ככלי ראשון הוא. על זה אומר רבינו: שאין לנו ראיה לפסוק כר׳ יונה.
נ. ב: וכ״ש דקיימא לן, וכן בחידושי הרשב״א.
ס. דמוגלשין, מים רותחים.
ע. ברשב״א: פטורות.
פ. ב: הכלאים, והנכון כבדפוס, וכן ברשב״א (עמ׳ רט).
צ. ירושלמי חלה א, ד.
ק. מתמה הש״ס בא וראה אם נחלטה כל צורכה בתוך החמין, וזהו החליטה שמיד שהוא נותן הקמח לתוך הרותחין נתבשל ונחלט כל צורכו ואפ״ה ב״ש מחייבין, ובמעיסה שנותן המים הרותחין על הקמח וזהו אינו נחלט כל צורכו וצריך אפיה וב״ש פוטרים, בתמיה. וקאמר שני תלמידים שנו אותה ומי ששנה זו לא שנה זו (פני משה).
ר. ב: שאנו.
ש. פסחים לז, ב: תברא מי ששנה זו לא שנה זו.
ת. בירושלמי חלה הנ״ל. ואמריתו, כן באב ורשב״א. והגרא״ז תיקן: ואמרו שם.
א. איזהו חלוט ברור, שנתבשל כל צורכו במים והוא פטור (פני משה).
ב. כל שהאור מהלך תחתיו, של המחבת ומתוך כך נתבשל, ור׳ יוסי פליג שאפי׳ האור מהלך תחתיו אם עתיד לעשותו בצק אח״כ ולאפותו חייב בחלה (שם).
ג. אב: בצק, וכן תיקן הגרא״ז, וכן הוא בירושלמי שם.
ד. אב: דעתי, וכן נכון. והגרא״ז תיקן: דעתנו.
ה. ב: כבולען, וכן בחידושי הרשב״א.
ו. תדע, מכאן עד סוף הספר ליתא בנדפס, ונוסף כאן ת״ל מכ״י ב. גם בחידושי הרשב״א (עמ׳ רט) ממשיך העתק לשון רבינו עד סוף פיסקא זו (מריקה ושטיפה) ומסיים ע״כ מצאתי בפירושי הרמב״ן נ״ר.
ז. ברשב״א: כלי שנאסר.
ח. רי״ף פרק כל שעה, בסוגיא דקדירות בפסח: דברים שנשתמש בהן ע״י האור וכו׳.
ט. ירושלמי שבת ג, ה.
י. חולין ח, ב.
כ. שם קיא, ב: קערה שמלח בה בשר אסור לאכול בה רותח (לפי שנבלע בה הדם ונותן טעם ראשון הוי כאיסור גמור, רש״י).
ל. שבת עה, ב. דקבעי ליה לאורחא, שמולחה הרבה (רש״י). ועיין בפי׳ הר״ן לרי״ף (עמ׳ לח, ב, לדפי הספר) מה שמעיר על ראיה זו.
1. הגהת הגרא״ז: ואילו.
2. הגהת הגרא״ז: כקנקנים.
3. הגהת הגרא״ז: בין אם דינם כמכניסן לקיום כסברא דרבנן.
4. הגהת הגרא״ז: פי׳ דמ״מ אינם נתרים בשכשוך.
5. הגהת הגרא״ז: אלא.
6. הגהת הגרא״ז: וחלב חייב משום מבשל. א״ל כי דמר ר׳ זעירא איזהו חלוט ברור כל שהאור.
7. הגהת הגרא״ז: פי׳ בתלמודא דידן, שבת דף מ״ב ע״ב.
8. הגהת הגרא״ז: נראה דצ״ל, בדברים שאינם נאכלים כמו שהוא חי אבל.
9. הגהת הגרא״ז: ומה.
10. הגהת הגרא״ז: כר׳.
11. הגהת הגרא״ז: ואמרו שם.
12. הגהת הגרא״ז: אמר ר׳ זעירא.
13. הגהת הגרא״ז: אמר ר׳ יוסי אפילו האור תחתיו.
14. הגהת הגרא״ז: בצק.
15. הגהת הגרא״ז: דעתנו.
מתני׳: גת של אבן שזפתה גוי מנגבה והיא טהורה. הגת הזה אינו מכניסו לקיום, וכדאמרינן בגמרא ומודה רבי בקנקנים של חרש שהם אסורים, ובעינן ומה הפרש בין זה לזה, ומהדרינן, זה מכניסו לקיום וזה אין מכניסו לקיום, אלמא גת לא מקרי מכניסו לקיום, וכן כליו כגון מחץ ומשפך. ואף על פי כן צריכין הכשר גדול משאר כלים שאין מכניסן לקיום, דשאר כלים שאין מכניסן לקיום אין צריכין אלא הדחה בעלמא וכדאמרינן בפרק אין מעמידין (עבודה זרה לג:), וגת וכלים צריכין נגוב וקלוף, האי כדיניה והאי כדיניה. והטעם, לפי שמשהין שם יין הרבה כל ימות הגתות, וכן כליו משהין אותן בבור של יין, הילכך חמירי טפי משאר כלים שאין מכניסן לקיום. ולפיכך הגת של אבן שזפתה גוי, צריך לנגבה במים ואפר להעביר היין שנקרש עליו, מפני שבשעת זפיתה נותנין בה יין ומשהין אותו שם כדי למתק מרירות הזפת והיין נקרש שם בעמידתו. ומיהו בניגוב בעלמא סגי ליה, ופירש רש״י ז״ל: לפי שאין משימין בה אלא זפת מועט ומתוך כך אינו בולע מן היין. ויש מפרשים דשל אבן כיון דשיעה טובא ולא מפלי מינה זפתה, סגי ליה בנגוב בלא קלוף. והראב״ד ז״ל פירש דאפילו מיפלי פילא ונתעכב בפילי יין מעט [דרך] עברתו, כיון שאינו בולע אותו מהרה והגומא מלאה לא מצאו משקין את מקומן ועברו עליהן ולא הוסיפו, ואותו משהו הראשון שנתעכב שם נתייבש במקומו ולא נתפשטה הלחות שלו כדי שתתרפא הזפת מעליה ויכנס עוד מן היין תחתיה, משום הכי לא בעי קליפה אפילו בשיש גומא בזפת כמו שאמרנו.
ואוקימנא בגמרא דוקא בשלא דרך בה והילכך סגי ליה בנגוב לבד. והא דקתני שזפתה גוי, הוא הדין דזפתה ישראל ונגע בה גוי כשיש בה יין כדי להטפיח בעיא נמי נגוב, וכדאמרינן בשלהי פרק ר׳ ישמעאל (עבודה זרה ס:), ההוא גוי דאשתכח במעצרתא אמר רב אשי אי איכא טופח על מנת להטפיח בעיא הדחה ובעיא ניגוב. ואם דרך בה גוי והיא זפותה אינה ניתרת בניגוב, וכדתניא בברייתא של אבן ושל עץ ינגב, ואם היו מזופתין אסורין, ואוקימנא בשדרך בה. ופירש הראב״ד ז״ל: שצריך קליפה ועירוי, דכיון דדרך בה מפלי פילי טובא ונכנס היין הרבה בין הזפת והאבן והוה ליה כמכניסו לקיום, וכדאמרינן בגמרא בההוא דאתא לקמיה דר׳ חייא, בהדי דקא אזיל ואתי אפלי פילי מניה, חזייה דהוה מלי חמרא, אמר ההוא ודאי לא סגי ליה בנגוב, וכן הדין בשל עץ מזופת ודרך בו. ויש מפרשים דאינו צריך אלא קלוף ונגוב, וכן נראה מתוך פירוש רש״י ז״ל. והא דאמרינן בגמרא בההוא גברא דאתא לקמיה דר׳ חייא ואמר רב לא סגי לה בנגוב, לאו למימרא דליבעי מילוי ועירוי, אלא לומר דבעיא אף קלוף ולא סגי ליה בנגוב לבדו. וכן נמי משמע מדקאמר לא סגי ליה בנגוב ותו לא, דאי למימרא דבעיא הכשר גדול במילוי וערוי או הגעלה, הוה ליה לאשמועינן הכשרה. והכי נמי נראה מן התוספתא (פ״ט ה״א) דתני ושל עץ ושל אבן צריך לנגוב ואם היו זפותין צריך לקלוף. ועוד דאי בעי עירוי לא ליבעי קלוף, דבעירוי ויישון לא בעינן קליפה. וכן כתב הרמב״ם ז״ל (הלכות מאכלות אסורות פי״א הכ״א) דבהכשר מילוי ויישון לא בעינן קליפה וזה כלל גדול בדין שכל דבר שאם אינו מזופת [אינו צריך מילוי ועירוי, אם הוא מזופת] וקולף ינגב שאין הזפת מבליעו יותר, וכבר הארכנו בזה בראיות פרק אין מעמידין ש״ל.
ומכל מקום אם של עץ היא, כל שצריך נגוב צריך להתיר הקשרים לפי שאין המים והאפר יכולין להכנס בין הקשרים והדפים אלא אם כן מתיר הקשרים ומרפה אותן, אבל במילוי ועירוי אין צריך להתיר הקשרים מפני שהמים נכנסין לחורין ולסדקין בעומדים שם ימים שלשה. וגם זה שלא כדברי הראב״ד ז״ל שהוא מצריך גם לעירוי רפוי הקשרים. ומיהו לישון אפשר דליבעי התרת קשרים, אבל בהדחה כולי עלמא מודו שאין צריך התרת קשרים, ואפילו הראב״ד ז״ל מודה בדבר זה.
ושל עץ רבי אומר ינגב כשל אבן, דקסבר רבי דאפילו של עץ אף על פי שהוא קל לבלוע, בשהייה מועטת אינו בולע, ואפילו של חרס נמי מתיר רבי בנגוב מטעם זה, דבשהייה מועטת אין בה לבלוע, וכדאמרינן בגמרא בברייתא הגת והמחץ והמשפך של גוים כלומר של חרס רבי מתיר בנגוב, ואקשינן [והא] דאנן תנן ושל חרס אף על פי שקלף את הזפת אסורה, ופרקינן סיפא דמתניתין אתא לרבנן, אבל רבי מתיר היה בנגוב אף בשל חרס.
וחכמים אומרים יקלוף את הזפת. מפני שהוא קל לבלוע יותר מן האבן, ואי נמי מפני שצריך זפת יותר מן האבן כפירוש רש״י ז״ל, הילכך צריך קליפה ונגוב, ומיהו עירוי לא צריך אפילו לפירושו של הראב״ד ז״ל, דכיון דלא דרך בה בליעתו מועטת ולא חשבינן הכנסתו לקיום.
ושל חרס אף על פי שקלף את הזפת אסורה. אלא אם כן ממלאה ג׳ ימים או מיישנה שנים עשר חדש, מפני שהחרס קל לבלוע ובולע הרבה, וכיון שהבליעה מרובה אפילו בשאין מכניסו לקיום בעיא מילוי ועירוי או יישון. והוא הדין נמי בשאינה זפותה, וכדאמרינן בגמרא בברייתא הגת והמחץ והמשפך של גוים, פירוש: והיא של חרס, רבי מתיר בנגוב וחכמים אוסרים, ובשאינם זפותים מיירי מדקתני בסיפא ואם היו מזופתין אסורין. וגת כיון שנותנין לה דין מכניסה לקיום במקצת, אם של חרס היא, אפילו היה תחלת תשמישה בהתר על ידי ישראל, צריכה מילוי ועירוי ככלי שמכניסו לקיום לדעת רבנן, אבל רבי סבירא ליה דאף על גב דגת חמירא טפי משאר כלים שאין מכניסן לקיום די לנו אם נחמיר עליה להצריכה נגוב. ואם תאמר אם כן דלרבנן גת של חרס שתחלת תשמישו בהיתר על ידי ישראל בעיא נמי הכשר גדול במילוי ועירוי או יישון, אמאי נקט בברייתא הגת והמחץ והמשפך של גוים, דמשמע דוקא כשתחלת תשמישן על ידי גוים באיסור, ליתני הגת והמחץ סתם דמשמע בין של גוי בין של ישראל, יש לומר דלאשמעינן כחו דרבי קאתי, דאפילו בשתחלת תשמישן על ידי גוים לא הצריך אלא נגוב, וכחא דהתירא עדיף ליה לאשמעינן, ואף על גב דלא קיימא לן כוותיה, כן נראה לי. והראב״ד ז״ל כתב: דאפילו גת של חרס אם היה תחלת תשמישן בהיתר ביד ישראל בניגוב סגי להו, ובדין הוא דאפילו בשכשוך בעלמא לישתרו, אלא מדקאמרינן (עבודה זרה לג:) בחצבי שחימי דסגי להו בשכשוך כשהיא תחלת תשמישן ביד ישראל, מכלל דשאר חצבי שאינם שחימי לא סגי להו בשכשוך ובעו נגוב. וגת ומחץ ומשפך של חרס בהא חמירי טפי משאר כלים של חרס כגון כסי (דמי) דפחרא (שם), כיון דאי הכנסתן לקיום מפעם שניה ואילך סגי להו בשכשוך מפני ששהייתן מועטת מאד, אבל גת ומחץ ומשפך כיון שתשמישן ביין מרובה ושמושן תמיד צריכין לעולם ניגוב, אלו הן דברי הראב״ד ז״ל.
מתניתין. גת של אבן שזפתה גוי מנגבה והיא טהורה – פירוש משום חמרא דאיסורא דרמו [גדים] ביה בשעת זפיתה. ושל עץ ר׳ אומר מנ⁠[גבה] פירוש [כשל א]⁠בן.
וחכמים אומרים יקלוף את הזפת – פירוש דאבן הוא דלא בעי קליפה משום דלא [בלעה], אבל דעץ בעיא קליפה ואחר כך ניגוב. ובגמרא מוקמינן לה בלא דרך בה אבל דרך בה בעיא קילוף אפילו של אבן. ושל חרס אע״פ שקלף את הזפת הרי זו אסורה. דחרם בולע הרבה וכלי גת של חרס היינו ככלי עץ שמכניסו לקיום ובעי הכשר גדול, דהיינו מילוי ועירוי. ובהכי סגי לה, דהא אפילו בקנקנים של חרס דמכניסו לקיום ממש סגי ליה בהכי, כדאיתא לעיל.
המשנה האחת עשרה והכונה בה לבאר ענין הכשר כלי הגת [ואמר] גת של אבן שזפתה גוי מנגבה והיא טהורה ושל עץ ר׳ יהודה ינגב וחכמים יקלף את הזפת ושל חרש אע״פ שקלף את הזפת אסורה אמר הר״ם כשדרך בה הגוי אי אפשר לה שלא יקלוף אע״פ שהיא של אבן ואין הלכה כר׳ יהודה:
אמר המאירי גת של אבן שזפתה גוי וכו׳ כבר בארנו בפרק שני שכלי הגת אין תשמישן חזק ככלים שאדם מכניס בהם לקיום כדי להצריכם הכשר גדול כמלוי וערוי וחבריו ושתשמישם חזק יותר משאר כלים שאין אדם מכניס בהם לקיום ומתוך כך אין הכשר מועט מועיל בהם בהדחה ושכשוך אלא שהם צריכים להכשר בינוני והוא נגוב אא״כ בקצת צדדים שיש להקל בהם או להחמיר עליהם וכדי לבאר ענין זה באה משנה זו וחלקה ענין זה לשלשה חלקים והם גת של אבן וגת של עץ וגת של חרס וביאור הדברים ופסק שלהם לפי מה שבא במשנה זו עם מה שנשלם בגמרא בביאורה כך הוא גת של אבן שזפתה גוי מנגבה והיא טהורה פירוש זפתה גוי ונתן בה יין בשעת הזפות וכבר בארנו בפרק שני שאין אומרין ביין שלהם הואיל והולך לאבוד מותר והילכך אע״פ שלא דרך בה עדין מנגבה והיא טהורה ונגוב זה יתבאר ענינו בגמרא ומ״מ אינו צריך לקלוף את הזפת וכן הדין אם זפתה ישראל ונגע בה הגוי בזמן שהיין שבה טופח בכדי להטפיח וכן הדין אם אינה זפותה אלא שדרך בה ונמצאו שלשה דברים בדין זה והם זפתה גוי ולא דרך זפתה ישראל ונגע בה גוי בזמן שיש בה טופח להטפיח דרך בה ולא זפתה הא אם זפתה ודרך בה צריך לקלוף את הזפת ואח״כ לנגב של עץ ר׳ אומר ינגב וחכמים אומרים יקלוף פירוש של עץ בין זפתה ולא דרך בה בין שזפתה ודרך בה יקלוף ואח״כ ינגב ואם דרך בה ולא זפתה ינגב של חרש אף בקלוף לא די לה בנגוב ופי׳ בגמ׳ שלדעת חכמים נאמרה וצריכה הכשר גדול כמלוי וערוי וחבריו ואף כשאינה זפותה הדין כן וממה שאמרו בבריתא בגמרא על של עץ ואבן ואם היו מזופתים אסורין אלמא דרישא שהיא בשל חרס אף באין זפותה אמרו חכמים דצריך מלוי וערוי ומאחר שכן אף במזופתים אין צריך בהם לקליפה שאין אחר הכשר גדול כלום ואע״פ שגדולי עולם מחמירין בכך אין הדברים נראין ואף זו פי׳ רוב מפרשים דוקא בשהיתה תחלת תשמישה ביד גוי או שזפתה גוי או ישראל ונגע בה גוי בזמן שטופח בכדי להטפיח אבל אם תחלת תשמישה ביד ישראל מקלף ומנגב ואם אינו מזופת מנגב ובשל עץ ואבן ותחלת תשמישן ביד ישראל דיו בהדחה ויש חולקין בה אלא שבתוספות כתבוה כן:
זהו ביאור המשנה וכולה על הצד שביארנוה הלכה היא וגדולי הרבנים פי׳ שהגת אינה צריכה אלא הכשר הדחה אף בשל גוי ונסעדים בה בבריתא שהזכירו בה שהעדשים דיו בהדחה ופירשו שהעדשים הוא הגת ואין דבריהם נראין כלל שאם כן היאך לא הקשו ממנה למשנתנו שהצריכה בו נגוב ועוד שהרי רב אשי שהיה מן האחרונים הצריך נגוב בגוי שנמצא בגת כמו שביארנו בפרק רביעי ומלת עדשים אין ביאורה כן כמו שיתבאר ומ״מ הרבה כתבוה כן בשתחלת תשמישה ביד ישראל כמו שבארנו בפרושנו ומ״מ דוקא בגת שלהם שהיה היין נמשך מהם לשעתו אבל גיגיות גדולות שלנו אינן בדין זה ויש שכתבו שאף גיגיות שלנו כן שאם מפני שדורכין בהם ברגל בלא קורה הרי אף בימיהם היה כן שלא היה גלגל קורה אלא לבית הבד כמו שאמרו בשבועות אם לא ראיתי נחש כקורת בית הבד ובסנהדרין עקל בית הבד ובראשון של שבת ושוין שטוענין בקורת בית הבד אבל בגת של ענבים בדריכת רגל היה כדתנן לוקחין גת דרוכה וכן מהו לדרוך עם הנכרי בגת ואם אינן זפותות ודרך בהם גוי תחלה דיו בנגוב ואם דרך בה ישראל תחלה לפירוש התוספות דיו בהדחה ומכאן נראה לי שסומכין לעשות גוי תמדים בגיגיות שלנו אלא שאני מפקפק שהגתות שלהם אע״פ שברגל הם דורכים בו מ״מ נמשך היה משם לשעתו אבל אלו היין מתעכב בהם הרבה ולא עוד אלא שאנו מפרשים העדשים בדרך אחרת כמו שיתבאר ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא להשלמת ענין זה אלו הם:
המחץ והוא שממנו דולין מבור להכניס לחביות והמשפך והוא שמריקין מן המחץ לתוכו ונשפך מתוכו לחביות צריכין נגוב אף בשל עץ ודיים בכך אף בשל חרס ויש מקילין בשל עץ כשתחלת תשמישן ביד ישראל בהדחה בעלמא ומחמירין בשל חרס בשתחלת תשמישן ביד גוי להכשר גדול לא נאמר בזה נגוב אלא בשל עץ ושתחלתו ביד גוי ובשל חרש ושתחלת תשמישן ביד ישראל ודינין אלו בין במזופת בין שאינו מזופת וא״ת וא״כ מה שאמרו נטל את המשפך ומדד לתוך צלוחיתו של נכרי וחזר ומדד לתוך צלוחיתו של ישראל דלא אסרינן להו אלא בעכבת יין ואף בלא עכבת יין ניתסר דהא בעי נגוב התם בשל ישראל ונבלע מיין כשר על הדרך שביארנו במשנת נטל את המשפך הכא בשל גוי ובתחלת תשמישו ביד גוי כיצד הוא נגוב זה אם הכלי יבש מדיחו במים ומקנחו באפר וחוזר ומדיח במים ומעביר אותו אפר הימנו וחוזר ומקנח באפר וחוזר ומדיח במים ואם היה הכלי טופח מקנח באפר ומדיח ומקנח באפר ומדיח ניגוב זה יש מי שאומר שאם הכלי עשוי דפין דפין צריך להתירן שיכנסו המים והאפר בין דף לדף ואיני מודה בזה נגוב בכלי הגת כהדחה לשאין מכניסן לקיום שאין צריך התרה:
כלים שעמדו שעה אחת ביד גוי נאסרו כל אחד באסורו כשמכניסן לקיום כדינן ושאין מכניסן לקיום כדינם וכלי הגת כדינם שאף כשאין מכניסין בו יין אלא לפי שעה גזרו בהם כאלו הכניסו לקיום כדי שלא יניחו כליהם ביד גוים ומתוך כך המשלחם ביד גוי צריך חותם אחד כמו שביארנו בפרק שני ואע״פ שגדולי הרבנים פרשו בסוגיא זו סחיף להו אפומיהו וחתים להו אברזיהו שהיה נותן החבית בשק ופיה למטה בשולי השק וחותם פי השק סמוך לשולי החבית כדי שיהא חותם בתוך חותם אין נראה כן שהרי כל שאין בו חשש נסוך אין בו צורך אלא לחותם אחד כמו שאמרו בחומץ ויין מבושל שלנו ביד גוים וכל שכן בכלי אלא סחיף לה אפומיהו פירושו שהיה מהדק איזה דבר בפי החבית וחתים להו אבירציהו הוא שיהיה בחבית נקב בצדה שהיין יוצא ממנו וחותמו ומ״מ הכל היה בחותם אחד ומ״מ חכמי הצרפתים הורו שלא נאמר כן בכלים גדולים כעין שלנו שאין משתמשין בהם אלא בשעת הגתות על הרוב ואם אנו מוסרין להן לתקנו או להעבירו ממקום למקום אין צריך חותם וכל שכן אם התירו והעבירו דפין דפין ולקצת חכמי הדור ראיתי שפרשוה בשנתברר שנכנס בהם יין של גוי אבל מספק לא ואע״פ שבגת אמרו ההוא גוי דאשתכח במעצרתא ואמרו עלה אי איכא טופח בכדי לטפיח בעיא הכשר אלמא שאלו היה ברשות הגוי היה צריך הכשר בלא טפיחה הם פרשוה דוקא בגת ובשעת הגתות ואין הדברים נראין לפי סוגית הגמרא:
מתני׳ גת של אבן שזפתה גוי מנגבה והיא טהורה – פריש׳ בגמרא דאפילו לא דרך בה כלל בעיא ניגוב במים ואפר משום חמרא דזפתה והוא הדין אם דרך בה אף על פי שאינה זפותה וכדאית׳ בגמ׳ ואף על גב דגת וכליו אין מכניסן לקיום כדאית׳ בבריתא בהדיא מכל מקום לפי שמשתמשין בהן יין בשפע אסקינהו מהדחה לנגוב, משאר כלים שאין מכניסן לקיום דסגי להו בהדחה ומיהו אפילו במזופתין לא הצריכום אלא נגוב בשלא דרך בה או קלוף ונגוב כשדרך בה לפי שאין תשמישן אלא עראי וזמן מועט בזמן הגתות וכדכתיבנא בפרק אין מעמידין.
ושל עץ – פרש״י ז״ל שנותנין בו בזפיתא יין יותר וגם דבלע טפי בהא סברי רבנן דלא סגי בנגוב וצריך שיקלוף את הזפת ור׳ סבר דאפי׳ בהא סגי בניגוב והא דאמרי חכמים יקלוף את הזפת פירש הראב״ד ז״ל דלאחר הקליפה בעיא מלוי וערוי וליתא חדא דאם כן למה לי קלוף דהא במלוי וערוי סגי לכל דבר ועוד דאם כן גת של חרס דקתני שאף על פי שקלף את הזפת אסורה דאתאן לרבנן כדאיתא בגמרא אפילו בקלוף ומלוי וערוי אסורה דאי לא מאי חומרא מגת של עץ אלא הכי פירושו יקלוף ואחר כך ינגב ושל חרס הרי זו אסורה אפי׳ בנגוב וקלוף עד שימלא ויערה וכל שמלא וערה אינה צריכה יותר וכן נראה מפי׳ רש״י וכן בתוס׳ ז״ל.
גמרא גרסת מקצת הספרים אמר רבא לא שאנו אלא שזפתה אבל דרך בה בלא זפתה לא בעיא נגוב אלא הדחה פשיטא זפתה תנן כו׳ איכא דאמרי אמר רבא לא שנו אלא זפתה אבל דרך בה לא סגי לה בנגוב וכן גרסת רש״י ז״ל וכן בתוס׳ ולא פליגי לישני כלל דלישנא קמא דייקינן בה דדרך בה בלא זפיתה סגי לה בהדחה ככל כלי שאין מכניסו לקיום ולישנא בתרא קאמר דזפתה ודרך בה לא סגי לה בנגוב ובעיא קליפה ונגוב ומיהו איכא למידק דהא לקמן תניא ושל עץ ושל אבן ינגב ואם היו מזופתות אסורות ואוקימנא בשדרך בה אלמא דרך בה אף על פי שאינה זפותה נגוב בעיא. ועוד קשה מאי האי דאמרינן בלישנא קמא פשיטא זפתה תנן ומאי פשיטותא אדרבא עדיף למימר כדאמרינן במהו דתימא דלרבותא נקט דזפתה לחוד אסורה ועוד מאי האי הא דקתני זפתה אורחא דמילתא קתני וכי בזפיתה אורחא בלא בדריכה תירצו בתוספות דהתם בשל גוים כדקתני רישא דבריתא שהיה תחילת תשמישה באסור ובלעו טפי והכא כשהגת שלנו והיה תחלת תשמיש׳ בהיתר ולפי זה יש לומר דהכי דייקינן דוקא זפתה או דומיא דזפתה שתחלת תשמישה באיסור אבל דרך בה גוי בסוף סגי ליה בהדחה ועלה אמרינן פשיטא דלהכי נקט זפתה לפי שתחלתה באיסור ומהדרינן מהו דתימא הוא הדין אפי׳ דרך בה בסוף אלא דאורחא דמילתא דקתני זפיתה דאלו דריכת גוי בשל ישראל לאו אורחא קא משמע לן כנ״ל ועם כל זה אינו נכון דאי איכא היפרשה בין דרך בה בתחלתה או בסוף ה״ל לפרושי לכך אומר רבינו הרמב״ן ז״ל דלא גרסינן אלא לישנא בתרא בלחוד והראב״ד ז״ל גורס בלישנא קמא כמו בלישנא בתרא אלא דבהא גורס אמר רבא ובלישנא בתרא גורס אמר רבה ומיהו בעיקר הדין אף הוא סובר כדברי התוספות ז״ל.
פרש״י בד״ה והאנן תנן בשל אבן אפילו זיפתה כו׳ ובד״ה סיפא דמתניתין כו׳ כי לא דרך בה כו׳ אלמא מזופפת יקלוף ושריא עכ״ל כצ״ל ומייתי ראיה מברייתא אמתניתין דסגי בקליפה לרבי אבל הא דמוכח מברייתא דבעי קליפה ולא סגי בניגוב כדקתני ואפילו בשל עץ ואבן מזופפין אסורין לכולי עלמא בלא קליפה ליכא ראיה אמתניתין דאיירי בלא דרך בה ואימא דסגי בניגוב ואפשר שסמך עצמו בפירושו דליכא למימר הכי דאדתני במתניתין לרבי בשל עץ ינגב ליתני רבותא טפי דאף בשל חרס סגי בנגיבה וק״ל:

הכשר גת

ציון א–ד, ז.
משנה. גת של אבן שזפתה גוי – מנגבה והיא טהורה, ושל עץ – רבי אומר: ינגב, וחכמים אומרים: יקלוף את הזפת, ושל חרס, אף על פי שקלף את הזפת – הרי זו אסורה.
גמרא. אמר רבא: דוקא זפתה, אבל דרך בה – לא... איכא דאמרי, אמר רבא: דוקא זפתה, אבל דרך בה – לא סגי לה בניגוב... כי ההוא דאתא לקמיה דרבי חייא, אמר ליה: הב לי גברא דדכי לי מעצרתאי, אמר ליה לרב: זיל בהדיה, וחזי דלא מצוחת עלי בי מדרשא. אזל חזייה דהוה שיעא טפי, אמר: הא ודאי בניגוב סגי לה. בהדי דקא אזיל ואתי, חזא פילא מתותיה וחזא דהוה מלא חמרא, אמר: הא לא סגי לה בניגוב אלא בקילוף, והיינו דאמר לי חביבי: חזי דלא מצוחת עלי בי מדרשא. תנו רבנן: הגת והמחץ והמשפך של גוים – רבי מתיר בניגוב, וחכמים אוסרין; ומודה רבי בקנקנים של גוים שהן אסורין, ומה הפרש בין זה לזה? זה מכניסו בקיום וזה אין מכניסו בקיום; ושל עץ ושל אבן ינגב, ואם היו מזופפין – אסורין. והתנן: גת של אבן שזפתה גוי – מנגבה והיא טהורה! מתניתין – דלא דרך בה, ברייתא – דדרך בה. אמר מר: הגת והמחץ והמשפך של גוים – רבי מתיר בניגוב, וחכמים אוסרין. והאנן תנן: של חרס, אף על פי שקלף את הזפת – הרי זו אסורה! אמר רבא: סיפא דמתניתין אתאן לרבנן. דרש רבא: נעוה – ארתחו.
גת של אבן ושל עץ שדרך בהן הגוי, או גת של אבן שזפתה הגוי אף על פי שלא דרך בה – מדיחן במים ובאפר ארבעה פעמים ודורך בהן. וכו׳.
גת של אבן מזופפת שדרך בה הגוי, או גת של עץ זפותה אף על פי שלא דרך בה – צריך לקלוף את הזפת. ואם ישנה שנים עשר חדש או נתן בה מים שלשה ימים מעת לעת – אינו צריך לקלוף, לא תהיה הגת חמורה יתר מן הקנקנים, לא נאמר יקלוף אלא להתירה מיד. השגת הראב״ד. אומר אני לשלשה ימים צריך קליפה לפי שאין המים נכנסין שם אלא לאחר כמה ונמצאו השלשה ימים חסרים, ויש אומרים אף לשנים עשר חדש מידי דהוה אקיטרי דאמרינן אי אית בהו קיטרי שרי להו.
גת של חרש אף על פי שקלף את הזפת – אסור לדרוך בה מיד עד שיחם אותה באש עד שירפה הזפת, ואם ישנה או נתן בה מים שלשה ימים – מותרת, כמו שביארנו. השגת הראב״ד. זה שבוש, אלא עד שיכניס בו גחלים ויתלבן כדי שיתרפה הזפת אם היה שם.(רמב״ם מאכלות אסורות יא, כ–כב)
גת של אבן שזפתה גוי ונתן בה יין בשעת זפיתה, או שזפתה ישראל ונתן בה יין ונגע בה הגוי בעוד משקה טופח עליה – צריכה ניגוב, ואם דרך הגוי בזפותה – אין די לה בנגוב אלא יקלוף הזפת ואחר כך ינגב, או עירוי בלא קליפה, או יישנה שנים עשר חודש. ושל עץ, אם זפתה גוי ונתן יין בשעת זפיתה, אפילו לא דרך בה, או שזפתה ודרך בה אחר כך, או שזפתה ישראל ונתן בה יין ונגע בה גוי בעוד משקה טופח עליה – דין אחד להם שצריכה קליפה וניגוב, או עירוי בלא קליפה, ואם יש נעורת של פשתן בין נסר לנסר, או בלאי בגדים – אין די לה בניגוב אלא צריכה מילוי ועירוי או הגעלה. ושל חרס, זפתה הגוי ונתן בה יין בשעת זפיתה, אפילו לא דרך בה, או שזפתה ישראל ונתן בה יין ונגע בה הגוי בעוד משקה טופח עליה – אינה ניתרת בקליפה וניגוב, אלא במילוי ועירוי בלא קליפה, ואם זפתה הגוי ודרך בה – צריכה קליפה ומילוי ועירוי, או הגעלה בלא קליפה, או יישון שנים עשר חדש, או להסיקה בכבשן עד שירפה הזפת. וכל זה בזפותה, אבל אם אינה זפותה יש לחלק, שאם תחלת תשמישה על ידי גוי – צריכה ניגוב (ובשל חרס, עירוי אם דרך בה), ואם תחילת תשמישה על ידי ישראל – סגי בהדחה אם היא של עץ או אבן, אבל אם היא של חרס – צריכה ניגוב.(שו״ע יורה דעה קלח, א)

א. טעם האיסור בגת זפותה.

בזמן הגמרא היו רגילים לצפות את הגת בזפת כדי לאטום אותה, וכמבואר ברש״י (ד״ה גת ולעיל לג, א ד״ה ונתן) היו נותנים בזפת מעט יין כדי להסיר את ריחה הרע ולמתק את טעמה המריר, ועל כן גת שזיפתה גוי צריכה הכשר אף על פי שהגוי לא השתמש בה.
הראשונים דנים על האיסור שיש ביין הניתן בזפת לאור מה שלמדנו בגמרא לעיל (לג, א) שנודות יין מזופתים שגוי נתן בתוכם יין אינם נאסרים מפני שזה כזורק מים לטיט, ומכאן שאם היין הולך לאיבוד אין הוא אוסר.
הראב״ד והרי״ד (בתוספותיו) מתרצים שבגמרא לעיל מדובר על יין של ישראל ששפכו גוי, ועל כך נאמר שאם שופך אותו לאיבוד אינו נאסר מפני שאין זו דרך ניסוך, אבל אם היין של גוי הרי הוא אסור בהנאה אפילו כשהולך לאיבוד.
תלמידי רבנו יונה והראבי״ה (סי׳ אלף פ) כותבים חילוק אחר, שבסוגייתנו מדובר בכגון שנתן בגת יין יותר ממה שצריך להעביר את מרירות הזפת, והדברים מתאימים לפירוש רש״י בסוגיה לעיל (ד״ה כזורק) שהיין הניתן בזפת שבנודות מתייבש וכלה מאליו, כשם שהמים הניתנים בטיט מתייבשים וכמו שלא היו. הלחם משנה (הל׳ כ, בתירוצו הראשון) מוסיף שהגמרא שם מעמידה את ההיתר בישראל עומד על גביו שאז אין לחשוש שנותן יין יותר ממה שצריך למתק את הזפת.
בדומה לכך כותב הגר״א (סק״א), על פי דברי רבנו תם המובאים בספר התרומה (סי׳ קס), שהקלו בזפת הניתן בנודות מפני שזוהמת העור מפיגה את טעם היין.
המרדכי (סי׳ תתנז) מסביר שאף אם היין הניתן בשעת הזיפות אינו אוסר, חוששים שמא נתן הגוי יין בגת אחר הזיפות, ואז הגת נאסרת מיד וצריכה הכשר.

ב. גת של אבן ושל עץ.

במשנה נאמר שגת של אבן שזפתה הגוי צריכה הכשר של ניגוב, וכמבואר בגמרא ניגוב זה הוא במים ואפר, ולדעת רבי הוא הדין בשל עץ שדינה בניגוב, אך חכמים סוברים שבשל עץ צריך לקלוף את הזפת.
הרמב״ן, הרשב״א (בחידושיו ובתורת הבית ב״ה ש״ו, דף סז, א), הריטב״א והר״ן (על הרי״ף, דף לח, א) כותבים שגת אינה נאסרת כדבר שמכניסו לקיום, כמבואר בהמשך הגמרא, אך מצד שני אינה נחשבת כדבר שאין מכניסו לקיום כלל שדינו בהדחה בלבד, מפני שמשתמשים בה ביין רב ובמשך זמן ממושך, ולכן נתנו לה חכמים הכשר בינוני.
רש״י מבאר שבגת של עץ צריך קילוף מפני שנותנים בה יותר זפת והרבה יין נבלע בזפת, אבל בשל אבן די בניגוב כנראה מפני שנותנים מעט זפת ואינה בולעת. גם הרי״ד בתוספותיו מפרש שהיין נבלע בזפת, אם כי לדעתו בשל עץ אין נותנים יותר זפת אלא שהזפת שעל גבי העץ בולעת יותר מחמת הלחות שבעץ.
הראב״ד מסביר שמתוך שהאבן קשה אינה ממהרת לבלוע, ולכן אף אם יש סדק בזפת אין היין נבלע בגת אלא מתייבש במקומו והניגוב מסיר אותו, ואילו העץ בולע בקלות ולכן אם יש נקב בזפת היין נבלע בגת, וגם גורם לזפת שסביבו להיות רפויה.
הרמב״ן כותב הסבר דומה שבשל אבן די בניגוב מפני שהיא חלקה והזפת אינה מתבקעת כך שהיין אינו נכנס בין הזפת לגת, והרשב״א (תורת הבית שם) מוסיף שבשל עץ כיון שאינו חלק כל כך הזפת רפויה ונכנס בה היין ולכן צריך לקלפה.
לפי שני הפירושים האחרונים האיסור הוא מפני היין שתחת הזפת, ואכן הראב״ד, הרמב״ן, הרשב״א, הרא״ש (סי׳ לא) והר״ן (שם) כותבים שלדעת חכמים בשל עץ לאחר הקילוף צריך לעשות גם ניגוב, כדי להסיר את היין שעל גבי הגת.
מאידך גיסא, רש״י (בגמרא ד״ה מתני׳), הרי״ד, הריא״ז (הלכה ה, ב) ותלמידי רבנו יונה מזכירים את הצורך בקילוף ואינם מוסיפים את הצורך בניגוב, וניתן אולי להסיק מכך שלדעתם אין צורך בניגוב, זאת מפני שלשיטתם האיסור הוא מפני היין שנבלע בזפת עצמה.
מסקנה זו עולה גם מדברי הרמב״ם (הלכה כא) הכותב שצריך לקלוף את הזפת ואינו מזכיר את הצורך בניגוב, אולם השלחן ערוך פוסק שצריך לעשות קליפה וניגוב.
הרשב״א (שם) והמאירי כותבים שאף שהמשנה מדברת על גת של אבן שזפתה גוי, הוא הדין בגת שזפתה ישראל ונגע בה הגוי בשעה שהיה בה יין בשיעור טופח על מנת להטפיח.
הטור מביא זאת להלכה בנוגע לגת של אבן, אבל בגת של עץ הוא מזכיר רק את הדין בגת שזפתה גוי. הבית יוסף מסביר שהוא הדין לגת של עץ, והטור סמך על מה שכתב בגת של אבן מפני שפשוט שאין חילוק ביניהם בדבר זה, וכך הוא כותב בשלחן ערוך. גם מדברי הרשב״א בתורת הבית הקצר (שם דף סו, ב – סז, א) משמע שהדברים אמורים כלפי כל הדינים שבמשנה. לעומת זאת בעל הפרישה (אות ז) סובר שהטור נקט זאת דווקא בגת של אבן שדינה בניגוב, אבל בגת של עץ שצריכה קילוף או עירוי לא אסרו בנגיעת גוי במשקה הטופח.

ג. גת של חרס.

במשנה נאמר שגת של חרס אסורה, אף שקלף את הזפת, והרמב״ם (הלכה כב) כותב ״אף על פי שקלף את הזפת – אסור לדרוך בה מיד עד שיחם אותה באש עד שירפה הזפת״. יחד עם זאת הוא כותב שניתן להכשירה ביישון או במילוי ועירוי מים שלושה ימים, והראב״ד, הרא״ה והרשב״א (בחידושיו ובתורת הבית שם דף סז, א) מבארים שאין לה תקנה בניגוב מפני שהחרס בולע הרבה, אבל ניתן להכשירה על ידי מילוי ועירוי או יישון שנים עשר חודש.
הראב״ד בהשגותיו כותב על דברי הרמב״ם: ״זה שבוש, אלא עד שיכניס בו גחלים ויתלבן כדי שיתרפה הזפת אם היה שם״, והמפרשים דנים בביאור דברי הרמב״ם והראב״ד.
הרדב״ז כותב שמקורו של הרמב״ם בגמרא לעיל (לד, ב) לגבי הכשר קנקנים, שם נאמר שאם החזירם לכבשן האש עד שנעשתה הזפת רפויה הרי הם מותרים, וכך הדין בגת של חרס מזופפת שקילוף הזפת אינו מועיל, אך גם אם לא קלף את הזפת ניתן להכשירה בחימום באש עד שתרפה הזפת. בדעת הראב״ד הוא כותב שצריך לחמם את הגת בחום גבוה יותר עד כדי שתרפה הזפת ותפול.
הכסף משנה מבאר שהראב״ד משיג על מה שכותב הרמב״ם שניתן להכשיר גת זו בעירוי שלושה ימים, משמע שאינו צריך לקלוף את הזפת קודם לכן, בעוד שלדעת הראב״ד הכשר זה אינו מועיל בלא קילוף הזפת, כפי שיתבאר בהמשך. אך הכסף משנה מעיר שבדרך זו לא מובן מדוע הראב״ד מכנה את דברי הרמב״ם שיבוש, והרי יש מקום לסברתו.
לדעת הלחם משנה הראב״ד משיג על לשון הרמב״ם כיון שעולה ממנה שאף לאחר שקלף את הזפת צריך לחמם אותה עד שתרפה הזפת, וזה שיבוש שהרי כבר אין זפת בגת, לכן אמר הראב״ד שצריך לחמם אותה עד שתרפה הזפת אם היתה שם. מלבד זאת הוא כותב שמדברי הראב״ד מבואר שדי בהכנסת גחלים לגת ואין צריך להחזיר ממש לתוך כבשן האש, ולדעתו הטעם לכך הוא שכבר קלף את הזפת.
האפשרות להכשיר את הגת באופן זה מובאת גם בשלחן ערוך הכותב שצריך להסיקה בכבשן עד שתרפה הזפת.
הטור כותב לגבי גת של חרס שזפתה הגוי, אפילו לא דרך בה, שצריכה קילוף וניגוב או עירוי בלא קליפה. הבית יוסף תמה על מה שכותב שניתרת בקילוף וניגוב, והרי במשנה נאמר שאף על פי שקלף את הזפת הרי זו אסורה. על כן הוא כותב שיש טעות סופר בטור, וצריך להגיה ״ואינה ניתרת בקליפה וניגוב אלא בעירוי בלא קליפה״, וכך הוא פוסק להלכה בשלחן ערוך.
אולם לדעת הב״ח קשה לומר שנפלה טעות גדולה כל כך בדברי הטור, ועדיף לומר שנשמטה פסקה שלמה. הוא מסביר שהטור סובר כדעת הראב״ד שמחלק בין גת שתחילת תשמישה על ידי גוי לבין גת שתחילת תשמישה על ידי ישראל, וצריך להגיה בדברי הטור ״ושל חרס, זפתה גוי אף על פי שלא דרך בה וקלף וניגב – אסורה, אבל בשלנו שנגע בה גוי – צריכה קליפה וניגוב או עירוי בלא קליפה״.
הב״ח מציע אפשרות נוספת בהסבר הטור בלא שינוי גרסה, ולפיה המשנה והברייתא מביאות את הדין לכתחילה, אבל בדיעבד גם לדעת חכמים אם השתמש בגת מחרס לאחר קילוף וניגוב – היין כשר, כפי שהוא הדין לכתחילה לפי רבי. היתרון בפירוש זה הוא שלא מסתבר שמחלוקת רבי וחכמים היא מן הקצה אל הקצה, שרבי מתיר לכתחילה בקילוף וניגוב וחכמים אוסרים אף בדיעבד. בדרך זו מבוארים דברי הטור שצריכה קילוף וניגוב כדי להתיר בדיעבד, ולכתחילה ניתרת בעירוי.
הט״ז (סק״ו) כותב שניתן לפרש את דברי הטור כמשמעם, ואכן גת של חרס ניתרת בקילוף וניגוב. הוא מסביר שלפי רבי יש הבדל בין גת של עץ לבין גת של חרס, שבשל עץ ינגב ובשל חרס צריך גם לקלוף, אבל לפי חכמים הדין שווה בשתייהן שיקלוף וינגב, וזאת כשלא דרך בהן הגוי. עם זאת הוא מוסיף שמדברי הרא״ש לא משמע כן.

ד. גת זפותה שדרך בה הגוי.

בגמרא מובאים דברי רבא שדייק בלשון השניה ״דוקא זפתה, אבל דרך בה – לא סגי לה בניגוב״, כלומר שאם דרך הגוי בגת שהיא מצופה זפת אין מועיל לה ניגוב. הגמרא מביאה ראיה לכך מהמעשה ברב שראה שיש סדקים בזפת והם מלאים יין ואמר שלא די להכשירה בניגוב אלא בקילוף. כך עולה גם מדברי הברייתא האומרת שגת של עץ ואבן – ינגב, ואם היו מזופתים – אסורים, והקשו על כך שבמשנה נאמר שניגוב מועיל לגת של אבן מזופפת, ותירצו שהמשנה מדברת על גת מזופפת שלא דרך בה הגוי, והברייתא על גת שדרך בה הגוי.
לדעת הראב״ד מלבד הקילוף הנזכר במפורש בגמרא צריך לעשות עוד הכשר גדול, כדוגמת עירוי או הגעלה, מפני שעל ידי הדריכה נכנס יין רב תחת הזפת במשך זמן רב, והרי זה ככלי שמכניסו לקיום. הר״ן (שם) מסביר שהראב״ד הסיק כך מלשון הברייתא ״ואם היו מזופפין – אסורין״, ומסתימת הלשון משמע שאין להם תקנה עד שיעשה הכשר גדול.
אולם הרשב״א והר״ן כותבים שדי בקילוף וניגוב ואין צריך עירוי או הגעלה, שאם לא כן מדוע לא אמר רבא את עיקר ההכשר, אלא כוונתו שלא די בניגוב וצריך גם קילוף, וכן משמע מלשון התוספתא (ט, א): ״אם היו זפותין – צריך לקלף״. לדבריהם, לא יתכן שכלי שהיתה עליו זפת וקילפו אותה יצטרך הכשר חמור יותר מכלי שלא היתה עליו זפת מעולם. כך פוסקים גם הריטב״א והרא״ש (שם), ובעל ההשלמה (סי׳ ז) מדגיש שהדברים אמורים בגת של אבן ועץ, אך בשל חרס צריך להכשירה בעירוי. יוצא, אפוא, שרק בגת של אבן קיים הבדל בין מצב שזפתה ולא דרך בה, שדינה בניגוב, לבין זפתה ודרך בה, שדינה בקילוף וניגוב.
הרשב״א והר״ן כותבים שזוהי דעת רש״י, אולם רש״י שלפנינו (ד״ה לא סגי) כותב רק שלא די בניגוב אלא בקילוף, וניתן אולי להסיק מדבריו שהוא מקל יותר וסובר שדי בקילוף ואין צריך גם ניגוב. כך עולה גם מדברי הרא״ה, תלמידי רבנו יונה, הרי״ד והריא״ז (הלכה ה, א) שמזכירים את הקילוף בלא הניגוב, וגם הרי״ף (דף לח, א) כותב: ״לא סגי לה בניגוב אלא בעיא קילוף״. לשיטתם נראה שהדריכה גורמת לבליעה של היין בזפת אך הוא אינו מגיע לגת, ולכן די בקילוף הזפת, וכאמור לעיל (פרק ב) נראה שזוהי שיטתם גם בגת של עץ זפותה שלא דרך בה שדינה בקילוף בלא ניגוב.
גם הרמב״ם (הלכה כ) כותב שצריך לקלוף את הזפת ואינו מזכיר את הניגוב, אך השלחן ערוך כותב במפורש שיקלוף את הזפת ואחר כך ינגב.

ה. קליפת הזפת קודם העירוי.

כאמור, הראב״ד מפרש שמה שנאמר בגמרא שגת מזופפת שדרך בה צריכה קילוף הכוונה שלאחר הקילוף צריך לעשות הכשר גדול, כדוגמת עירוי או הגעלה. הר״ן כותב שמכאן למד הראב״ד לכל דבר שיש בו זפת שצריך לקלוף את הזפת קודם העירוי, ואכן בהשגותיו לרמב״ם (הלכה כא) הוא כותב לגבי הכשר של גת אבן ועץ שאם בא להכשירה בעירוי צריך קודם לקלוף את הזפת, מפני שהמים אינם נכנסים מיד תחת הזפת וחסר מהזמן של שלושה ימים הנצרך לעירוי.
אולם הרשב״א (שם), הריטב״א, בעל התרומה (סי׳ קסב) וראשונים נוספים חולקים עליו וסוברים שאם עושה עירוי אין צריך לקלוף את הזפת, שהעירוי מפליט את הבלוע בזפת ובגת. הר״ן (שם) מביא לכך ראיה ממה שנאמר בגמרא לעיל (לג, א) שעירוי מועיל בקנקנים זפותים, הרי שעירוי מועיל אף שהזפת קיימת.
מסתימת דבריהם משמע שאפילו בגת של חרס שדרך בה הגוי מועיל עירוי בלא קילוף, ורבנו ירוחם (ני״ז ח״ג) כותב כן במפורש בשם הרשב״א. לעומת זאת הרא״ש (שם) כותב שעירוי מועיל בלא קליפה בגת של עץ וכן בשל חרס שלא דרך בה, אבל בשל חרס שדרך בה – צריך לקלוף את הזפת קודם העירוי, מפני שעל ידי הדריכה נבלע הרבה יין. הוא מוסיף שהרוצה להכשירה בלא קליפה אלא לו תקנה אלא בהגעלה, כפי שנאמר בהמשך הגמרא ״נעוה ארתחו״, וכן נראית מסקנת רבנו ירוחם.
הגר״א (סקי״ט) מקשה על שיטת הרא״ש שמדברי הברייתא מוכח שקנקנים שמכניסם לקיום חמורים מגת של חרס שדרכו בה, שהרי רבי, המקל בגת, מודה לחכמים בקנקנים שהם אסורים, וכיון שבקנקנים זפותים מועיל עירוי בלא קליפה כל שכן בגת זפותה ודרוכה שיועיל עירוי בלא קליפה.
אולם החזון איש (יו״ד סי׳ יב, יט) כותב שניתן ליישב את קושייתו שאכן קנקנים שמכניסם לקיום חמורים מגת דרוכה בלא זפת, אבל גת זפותה ודרוכה יתכן שחמורה יותר מן הקנקנים מפני שהזפת עלולה להתבקע על ידי הדריכה ונכנס בה היין.
הרמב״ם (הלכה כא) כותב לגבי גת של אבן ועץ באותם האופנים שצריך בהם קילוף, שאם בא להכשירם ביישון או בעירוי שלושה ימים – אינו צריך לקלוף את הזפת, וכך פוסק גם השלחן ערוך. אולם לגבי גת של חרס המחבר מקבל את שיטת הרא״ש, שאם זפתה הגוי ודרך בה צריכה קליפה ומילוי ועירוי. אך הגר״א (שם) תמה על כך שפוסק כרא״ש מפני שראשונים רבים חולקים עליו, ועוד שכאמור לעיל לדעתו יש קושי בשיטת הרא״ש.

ו. גת שאינה מצופה בזפת.

לפי גרסתנו בגמרא מובאות בדברי רבא שתי לשונות; בראשונה נאמר ״דוקא זפתה, אבל דרך בה – לא״, ובשניה ״דוקא זפתה, אבל דרך בה – לא סגי לה בניגוב״.
רש״י מפרש ששתי הלשונות מתייחסות למצבים שונים. בלשון הראשונה נאמר שאם דרך הגוי בגת שאינה זפותה אין צריך ניגוב ודי בהדחה, ובלשון השניה נאמר שאם דרך הגוי בגת זפותה אין די בניגוב וצריך קילוף.
לפי זה אין סתירה בין שתי הלשונות, ואכן הראבי״ה (סי׳ אלף פ), הרי״ד (בפסקיו ובספר המכריע סי׳ סב) והריא״ז (שם, א–ב) פוסקים להלכה כשתי הלשונות, ונמצא שדינה של גת דרוכה קל יותר מגת זפותה, ואינה צריכה ניגוב אלא הדחה בעלמא.
התוספות (ד״ה הגת) מקשים על הלשון הראשונה שמדברי הברייתא עולה שגם בגת דרוכה שאינה זפותה צריך ניגוב, שהרי נאמר בה ״ושל עץ ושל אבן – ינגב, ואם היו מזופפין – אסורין״, והגמרא מעמידה את הברייתא בגת דרוכה. תירוצם הוא שבמשנה מדובר בגת של ישראל והגוי דרך בה לפי שעה, ולכן די לה בהדחה, ואילו בברייתא מדובר בגת של גוי, וכיון שדרך בה פעמים רבות היא בולעת יין רב וצריכה ניגוב.
התוספות מעירים על תירוצם שהגמרא מקשה על הברייתא מדברי המשנה בנוגע לגת זפותה, ואינה מתרצת שיש חילוק בין גת של ישראל לגת של גוי. אך הם מיישבים שבגת זפותה אין מקום להקל יותר בגת של ישראל מפני שהזפת בולעת אפילו בשעה מועטת, ורק בגת דרוכה קיים הבדל בין גת של ישראל לגת של גוי.
גם ר״י (מובא בהגהות מיימוניות אות פ) מחלק בין גת של גוי לגת של ישראל, אלא שלדבריו מקלים בגת של ישראל מפני שתחילת שימושה על ידי ישראל ולא על ידי הגוי. כך מובא גם בריטב״א בשם התוספות, ומדברי בעל התרומה (סי׳ קסב) עולה שניתן להקל בין בגת של אבן ובין בגת של עץ.
באשר לגת של חרס, הגר״א (סקכ״ח) מוכיח מדברי המשנה שצריכה עירוי, שהרי בגת זפותה נאמר שאין מועיל לה קילוף וניגוב, וראשונים אלה סוברים שדינה של גת לאחר הקילוף הוא כמו שלא היתה בה זפת כלל, ואם כן לפי התוספות שמעמידים את המשנה בגת של ישראל יוצא שגם כשהיא דרוכה ואינה זפותה צריכה עירוי.
ביישוב שיטת רש״י ניתן אולי לומר שרבא אינו חושש לברייתא של הגת, המחץ והמשפך, מפני שכמבואר להלן (פרק ח) רש״י סובר שברייתא זו נדחית מההלכה מחמת הברייתא של ״עדשים״ (עה, א) אשר לפיה יוצא שהכשר הגת בהדחה.
בניגוד לשיטות אלו, הרמב״ן מקיים גרסה אחרת בגמרא ולפיה מובאת בגמרא רק הלשון השניה בלא הראשונה. זוהי גרסת הרי״ף (דף לח, א) והרא״ש (שם), וגם הרשב״א (תורת הבית שם) והריטב״א סוברים שזוהי הגרסה העיקרית. גרסה נוספת מובאת בראב״ד ולפיה יש שתי לשונות בגמרא אלא שבשתייהן נאמר כמו שמובא בגרסה שלפנינו בלשון השניה, וכל ההבדל הוא שהלשון השניה מובאת בשם רבה ולא רבא.
הצד השווה בגרסאות אלה הוא שאין התייחסות לגת דרוכה שאינה זפותה, ואכן הרמב״ן, הרא״ש, הר״ן (שם) והמאירי (במשנה) כותבים שצריכה ניגוב, כפי שעולה מדברי הברייתא. כך הדין בגת של עץ ואבן, והרמב״ן כותב שבגת של חרס צריך מילוי ועירוי כדעת חכמים ברישא של הברייתא. הגר״א (סקכ״ה) מוכיח שכך הדין אף אם לא דרך בה הגוי אלא נתן בה יין בלא דריכה, וזאת בניגוד לטור שכותב שאם דרך באינה זפותה צריכה עירוי, משמע שבלא דריכה דינה קל יותר.
כאמור, גם הראב״ד גורס בשונה מרש״י ותוספות, אך בכל זאת הוא כותב שיש הבדל אם תחילת השימוש בגת היה ביד גוי או ביד ישראל. הוא מסתמך על מה שנאמר בגמרא לעיל (לג, ב) לגבי ״כסי״ שאם שתה בה גוי בפעם הראשונה והשניה היא נאסרת, ואם שתה רק בפעם השלישית – אינה נאסרת. לדעתו הברייתא בסוגייתנו מדברת על גת שתחילת שימושה ביד גוי, ועל כן בשל עץ ואבן ינגב ובשל חרס צריכה הכשר גדול, אבל אם תחילת שימושה ביד ישראל בשל עץ ואבן די בשכשוך במים ובשל חרס די בניגוב. הרשב״א (תורת הבית שם, דף סז, ב) מסכים לשיטתו, ומביא לכך ראיה מלשון הברייתא שנקטה ״הגת והמחץ והמשפך של גוים״, משמע שאין תחילת תשמישם על ידי ישראל.
יוצא, אפוא, שאף שהראב״ד והתוספות נחלקו בגרסת הגמרא ובהעמדת המשנה, למעשה הם מסכימים שגת שתחילת שימושה על ידי ישראל דינה בהדחה בלבד. אך הם נחלקו בגת של חרס, שהראב״ד סובר שדי בניגוב על פי הסוגיה בפרק שני, ואילו לשיטת התוספות יוצא שצריכה מילוי ועירוי, כמו שהובא לעיל בשם הגר״א. גם הרא״ה (בדק הבית שם, דף סז, א) סובר שבשל חרס צריך עירוי, שהרי הגמרא משווה זאת לקנקנים שמכניסם לקיום.
הרמב״ן לעומת זאת סובר שאין חילוק בין גת שתחילת שימושה על ידי ישראל או על ידי גוי ודוחה את ההשוואה לסוגיה לעיל (לג, ב) בטענה שהגמרא מחלקת בכך רק לגבי כוסות של חרס, ולא לגבי כלים של עץ ואבן. הוא מסביר שאמנם בשאר כלי עץ שאין מכניסם לקיום די בהדחה בעלמא, אבל בגת של עץ ואבן ובכלים הקשורים לעשיית היין החמירו להצריכם ניגוב, מפני שמשהים בתוכם את הענבים והיין כל ימי הבציר ונחשבים כדבר שמכניסו לקיום במקצת. הרא״ש כותב שבגת החמירו מפני שהדריכה גורמת לבליעת יין.
הטור מביא את שיטת התוספות בשם רבנו תם ומוסיף בשם הראב״ד שגם בגת של חרס וכליה אם תחילת תשמישם על ידי ישראל די להכשירם בניגוב, ואם הם של אבן די בשכשוך. הבית יוסף מעיר שבדברי הראב״ד המובאים בר״ן (שם) הוא מתייחס רק לגת של חרס, אך הטור הסיק מכך שדין גת של אבן קל יותר ודי בשכשוך. עם זאת הוא מדייק מדברי הרשב״א בתורת הבית שהולך בשיטת הראב״ד, שחילוק זה נזכר רק לגבי גת של חרס, ומשמע שסובר שבגת של עץ ואבן אין מקום להקל כשתחילת שימושם על ידי ישראל.
הב״ח אינו מקבל את הדיוק של הבית יוסף ברשב״א וסובר שהראב״ד והרשב״א באו להשמיענו את החידוש שאף בגת של חרס ניתן להקל כשתחילת שימושו על ידי ישראל, וכל שכן בשל עץ ואבן. הב״ח מוסיף שמסתבר שבשל עץ, שדינה בקילוף וניגוב כשתחילת שימושה על ידי גוי, ודאי מספיק לעשות ניגוב כשתחילת שימושה על ידי ישראל, אף שהטור לא כתב זאת במפורש.
אולם יש להעיר שכאמור הראב״ד בחידושיו כותב במפורש שגם בשל עץ ואבן מקלים כשתחילת שימושם על ידי ישראל, ובשניהם די בשכשוך. מלבד זאת ראוי לציין שהטור כותב את דברי הראב״ד בהמשך לשיטת רבנו תם, משמע שגם לפי הראב״ד בגת זפותה אין חילוק אם תחילת שימושה על ידי ישראל או על ידי גוי. אך הרשב״א בתורת הבית הקצר (שם, דף סז, א) מזכיר חילוק זה גם ביחס לגת של חרס זפותה וכותב שאם תחילת שימושה ביד ישראל די בקילוף וניגוב.
למעשה, הרמב״ם כותב שגת של אבן ועץ שדרך בהן הגוי צריכות ניגוב, ומסתימת דבריו משמע שמדובר בשאינן זפותות כפי שכותב הכסף משנה, ונמצא שהרמב״ם אינו מקבל את גרסת רש״י ופירושו.
השלחן ערוך כותב שבגת שאינה זפותה יש הבדל אם תחילת השימוש היתה ביד גוי או ביד ישראל. כשתחילת השימוש היתה ביד גוי צריכה ניגוב, וכשתחילת השימוש היתה ביד ישראל די בהדחה בגת של אבן ועץ, ובגת של חרס צריך ניגוב. הגר״א (סקכ״ח) מעיר על מה שכתב המחבר שבגת של חרס מועיל ניגוב שאמנם כך מבואר ברשב״א, אבל התוספות, הרא״ש והר״ן חולקים על כך וסוברים שצריך עירוי.
הרמ״א מוסיף על פי הטור שגת של חרס שתחילת תשמישה על ידי גוי צריכה עירוי אם דרך בה, משמע שאם אינה זפותה ואף לא דרך בה הגוי ניתן להכשירה בניגוב. אך כאמור הגר״א (סקכ״ה) מסיק שאף אם לא דרך הגוי בגת צריכה עירוי, ועל כך הוא כותב שיש לשנות את סדר המילים בהגהת הרמ״א ולגרוס ״אם דרך בה, ובשל חרס – עירוי״, כך שתחילת ההגהה מכוונת כלפי גת של עץ ואבן.

ז. הכשר הגת ברותחין.

בהמשך הסוגיה מובאים דברי רבא שאמר ״נעוה – ארתחו״, ורש״י (ד״ה נעוה) מפרש שהכוונה להרתיח את הגת ברותחין, אך לא נתבאר בדבריו באיזו גת מדובר ומדוע צריך להכשירה ברותחין.
הראב״ד והרשב״א (בחידושיו) כותבים שמדובר בגת של עץ ואבן זפותות, ולדעת רבא יש להחמיר ולהכשירן בהגעלה שמא דרך בהן הגוי, אלא שלדעת הראב״ד יש לקלוף את הזפת קודם ההגעלה ואילו הרשב״א כותב שרבא אמר להכשירה בהגעלה כדי שיוכל להשתמש בה מיד בלא קליפה, שהרי לשיטתו בכגון זה די בקילוף וניגוב.
גם הראבי״ה (סי׳ אלף פ) כותב שרבא מתייחס לגת של עץ ואבן זפותות, ולדבריו אם הגוי גם דרך בהן – הגעלה אינה מועילה וצריך לקלוף את הזפת. אולם לא נתבאר בדבריו אם רבא מחמיר על דין המשנה וסובר שניגוב אינו מועיל, או שבא לתת עצה כיצד להכשיר בלא קילוף וניגוב.
הרי״ד והריא״ז (הלכה ה, ה), לעומת זאת, כותבים שרבא מדבר על גת שצריכה קילוף מן הדין, שאם מכשירים אותה בהגעלה אינה צריכה קילוף. כיוצא בזה כותב בעל התרומה (סי׳ קסא) שמדובר בגת של חרס ושל עץ או של אבן שדרך בה, והרא״ש (שם) לשיטתו כותב שמדובר דווקא בגת של חרס שדרך בה הגוי שצריכה קילוף מלבד העירוי, ועל כך רבא אומר שאם רוצה להכשירה בלא קילוף תקנתה בהגעלה.
הרי״ף אינו מזכיר בהלכותיו את דברי רבא, והבית יוסף תמה על השמטתו שהרי לא מצינו מי שחולק על כך. הוא מתרץ שאולי הרי״ף סובר כדעה שהגעלה אינה מועילה בכלי חרס, כמובא בבירור הלכה לעיל (לג, ב ציון ד), ועל כן הוא מעמיד את דברי רבא בכלי עץ ואבן שניתן להכשירם בניגוב. לפי זה אין כל חידוש בדברי רבא, ורק הורה להמון העם להכשירם בהגעלה מחשש שיבואו לטעות בעשיית הניגוב, אך הרי״ף לא ראה צורך לכתוב זאת בהלכה כיון שפשוט שהגעלה מועילה במקום ניגוב.
בתירוץ נוסף הוא כותב שלדעת הרי״ף הגעלה מועילה רק כשהמים חמים כל כך עד שתתרופף הזפת מעל הגת, כמו שנאמר לעיל (לג, ב) לגבי הכשר קנקנים על ידי האור, וכיון שכבר כתב הרי״ף (דף יב, ב) שאם הכניס קנקנים לכבשן עד שהתרופפה זפתם הרי הם מותרים – אין צורך לחזור ולכתוב זאת שוב לגבי הגעלה, שהרי אין הבדל אם התרופפה הזפת מחמת האש עצמה או מחמת המים שהוחמו באש.
כאמור, האפשרות להכשיר את הגת על ידי חימום באש מובאת גם ברמב״ם, והרדב״ז כותב בסוף דבריו שיתכן שהרמב״ם מפרש כך גם את דברי רבא, דהיינו שירתיח את הגת על ידי אש, ולא כפי שפירש רש״י במים רותחים.
אכן, הרמב״ן (לעיל לג, ב ד״ה והאי) מביא את פירוש רבנו חננאל שכתב ״נעוה זו אין לה היתר אלא ברתוח על ידי האור״, והרשב״א מסביר שלדעתו מדובר בהגעלה בכלי ראשון, כלומר שנותן אש תחתיה וממלא את הגת במים עד שמגיעים לידי רתיחה. אבל אין להכשירה בעירוי מים חמים מכלי ראשון, כיון שהגת נחשבת לכלי שמכניסו לקיום במקצת. לדעתם, עירוי רותחין מועיל רק לכלי היין שצריכים ניגוב, ולא כשדינם בעירוי שלושה ימים או בקילוף.
רבנו תם (בתוספות ד״ה דרש), לעומת זאת, כותב שאין אפשרות להכשיר גת, שהיא גדולה וכבדה, בהגעלה ממש, ובהכרח מדובר בעירוי מים רותחים מכלי ראשון, ובעל התרומה (סי׳ רלד) מדגיש שעירוי מועיל אף לכלים שמכניסם לקיום לגמרי. הרא״ה (עה, א) והריטב״א סוברים שכלים שמכניסם לקיום צריכים הגעלה גמורה בכלי ראשון, אבל את הגת ניתן להכשיר בעירוי מכלי ראשון שכן מסתבר שעירוי לא גרע מניגוב באפר.
מעבר לכך, קיים דיון בראשונים בעיקר דין עירוי מכלי ראשון אם הוא נחשב ככלי ראשון או ככלי שני, הן לעניין בליעה ופליטה מכלים והן לעניין בישול בשבת, ועיין על כך בבירור הלכה למסכת פסחים דף עו, א ציון א. אבל אין לכך השלכה מחייבת לגבי הכשר כלי היין, שכן מצד אחד דינם קל יותר מפני שתשמישם בצונן, כפי שכותב הרשב״ם בתוספות (ד״ה דרש), ומצד שני יש סברה להחמיר בהם מצד שמכניסם לקיום.
השלחן ערוך (קלח, ג) פוסק שהגת וכליה הצריכים ניגוב באפר ניתרים גם בהגעלה על ידי עירוי רותחין מכלי ראשון. יחד עם זאת בסימן קלה, טו המחבר פוסק שכלי עץ, עור או חרס, אף שמכניסם לקיום – ניתן להכשירם בהגעלה בכלי ראשון, משמע שעירוי אינו מועיל להם, והגר״א (סק״נ) מבאר שהמחבר מחלק בין כלי שמכניסו לקיום לבין כלי שאין מכניסו לקיום. אולם הרמ״א שם מביא את הדעה שעירוי מכלי ראשון מועיל גם לכלים שמכניסם לקיום.

ח. האם אין פוסקים כמשנה וכברייתא.

רבי אבהו מביא בהמשך הגמרא (עה, א) ברייתא נוספת העוסקת בטהרת כלי הגת ובה נאמר ״הדפין והעדשין והלולבין – מדיחן...⁠״, ורש״י מפרש ש״עדשים״ היינו הגת עצמה. לפי זה יוצא שהברייתא סוברת שניתן להכשיר את הגת בהדחה במים בניגוד למשנה שמצריכה ניגוב באפר, ורש״י (שם ד״ה מדיחן) מוסיף שניתן לסמוך להלכה על ברייתא זו כיון שלא נאמר עליה בגמרא ״זו אינה משנה״, משמע שהאמוראים האחרונים פסקו הלכה כמותה. האור זרוע (סי׳ רמט) מביא את דברי רש״י, וכותב בשם רשב״ם שעל פי זה נהגו להכשיר את הגת בהדחה.
מדברי רש״י עולה שהברייתא מדברת אף על גת מזופפת כמו הדין שבמשנה, ואכן כך הבינו מדבריו התוספות במסכת בבא בתרא (סז, ב ד״ה ים), הראבי״ה (שם) והמרדכי (סי׳ תתנז).
הבית יוסף כותב שלפי הבנה זו ברש״י צריך לומר שרבא, שאמר בתחילת הסוגיה שהמשנה מצריכה ניגוב דווקא בזפותה, בא רק לפרש את דין המשנה אך הוא עצמו אינו סובר כמותה. גם את מה שאמר רבא ״נעוה ארתחו״ ניתן לפרש כלפי גת של חרס שוודאי צריכה הכשר גדול. אמנם בגמרא מסופר על רב שאמר שגת צריכה ניגוב, אך נראה שהאמוראים האחרונים סברו שאין הלכה כמותו מחמת הברייתא של ה״עדשים״.
אולם התוספות במסכת נידה (סה, א ד״ה הדפין) והרמב״ן (עה, א) כותבים בשם רש״י שברייתא זו חולקת על הברייתא העוסקת בדין הגת, המחץ והמשפך, בה נאמר שבשל עץ ואבן מנגבם והם טהורים, ובעקבות כך הרש״ש מגיה גם בלשון רש״י שלפנינו ״מתניתא״ במקום ״מתניתין״. בדרך זו ניתן לומר שרש״י מקל רק בהכשר גת שאינה זפותה, אבל בגת זפותה הוא מסכים שדינה בניגוב, כך שדין המשנה נשאר למסקנה, וכן דברי רבא ורב בתחילת הסוגיה. הבית יוסף נוטה לקבל הבנה זו בשיטת רש״י, וגם הב״ח כותב כן.
התוספות בנידה (שם) והרא״ש (סי׳ לג) דוחים את דברי רש״י שכיון שרבי אבהו הביא מהברייתא ראיה לשאלה שנשאל יש לפסוק כמותה, בטענה שאין להסיק מכך שהלכה כמותה גם באותם פרטים הנזכרים בברייתא שיש עליהם מחלוקת. עם זאת הם כותבים שניתן היה לקיים את פסק רש״י לפי הכלל שבמחלוקת של סופרים הולכים אחר המקל.
בנוסף לכך, התוספות (שם) מעירים שבתוספתא בטהרות (י, יא) הגרסה היא ״מנגבן״ ולא ״מדיחן״, ואם כן גם לפי ברייתא זו דינה של הגת בניגוב, ובכך נדחים דברי רש״י. בעל התרומה (סי׳ קסא) והרא״ש מוסיפים שכך גורס רשב״ם בלשון הברייתא, וגם הר״ש בפירושו למשניות (טהרות י, ח) סובר שזוהי הגרסה הנכונה. רבנו תם בספר הישר (חידושים, סי׳ תשא) מביא ראיה לגרסה זו, שאם לא כן היה על הגמרא להקשות מהברייתא לעיל ולומר שיש מחלוקת בדבר.
לעומת זאת, במקום אחר בספר הישר (סי׳ תשלא) הוא מוכיח להפך שהגרסה בברייתא היא ״מדיחן״, שהרי נאמר על כך ״והן טהורין״, ולשון זו שייכת רק בהכשר קל כהדחה ולא במעשה גדול כניגוב. גם הגר״א בהגהותיו לתוספתא (שם אות כז) מתקן את גרסת התוספתא ל״מדיחן״. יחד עם זאת רבנו תם חולק על רש״י בפירוש ״עדשים״, ומסביר שהברייתא אינה מתייחסת לדין הגת עצמה אלא להכשר כלי הגת, כיון שהם מיטלטלים ושכיח יותר שייטמאו. לדעתו, ה״עדשים״ הן אבנים גדולות או לוחות שמונחים על הדפין והקורה מכבידה עליהם מלמעלה, ולכן די להכשירם בהדחה בעלמא, אבל הגת עצמה צריכה ניגוב כיון שבולעת יותר. הרשב״א (תורת הבית שם, דף סז, ב) והריטב״א מוסיפים שכך פירש רבנו חננאל.
גם הראב״ד והרמב״ן סוברים ש״עדשים״ אינם הגת עצמה, ומפרשים שהכוונה לרחיים שבבית הבד שנקראים כך משום שהם עגולים ויש להם בית קיבול.
בעל התרומה (שם) והתוספות במסכת נדה (שם) כותבים בשם ר״י שאף אם נקבל את פירוש רש״י שלפי ברייתא זו דינה של הגת עצמה בהדחה אין בהכרח סתירה לברייתא לעיל, מפני שניתן לומר שהברייתא לעיל מדברת בגת של גוים ואילו כאן מדובר בגת של ישראל, כדרך שהובא לעיל בשם התוספות בביאור הלשון הראשונה של רבא. חילוק זה מובא גם ברא״ש בתירוצו האחרון. יחד עם זאת התוספות בנדה והרא״ש מדגישים שחילוק זה קיים דווקא בגת עצמה, אבל יש דברים שלגביהם אין לחלק בכך, כדוגמת דבר שמכניסו לקיום שאסור אף בשל ישראל, וגם לגבי כלי הגת סבר רבי אבהו שאין לחלק בכך ולכן הביא ראיה מהברייתא לדין עקלים של גוים.
הרי״ף (דף לח, א) מביא את הברייתא של הגת, המחץ והמשפך ואינו מזכיר את הברייתא של ״עדשים״. הבית יוסף מסיק מכך שאינו סובר כשיטת רש״י, ומביא עוד ראשונים רבים שאינם פוסקים כמותו, וכך גם נפסק להלכה ברמב״ם ובשלחן ערוך.
יחד עם זאת, הב״ח (אות יא) כותב שבדיעבד אם הכשיר גת של גוי בהדחה בלבד ודרך בה יין ניתן להקל ולסמוך על שיטת רש״י ורשב״ם, ודבריו מובאים בש״ך (סק״ד).

ט. הדין בזמן הזה.

בתחילת דברינו (פרק א) הובא בשם המרדכי שהאיסור בגת זפותה הוא מחמת היין שנותנים לאחר עשיית הזפת, והוא נבלע אפילו בפעם אחת. על פי זה כותב המרדכי בשם ר״י שדווקא בימיהם שהיו רגילים לתת יין בתוך הזפת לא היה ניכר אם נתנו בגת יין לאחר עשיית הזפת, אבל עכשיו שהגוים אינם נותנים יין בתוך הזפת אין לחשוש שנתנו בו יין לאחר מכן, מפני שהדבר היה ניכר בגת. דברי ר״י מובאים גם בספר התרומה (סי׳ קסא) ובהגהות מיימוניות (אות מ), אולם בדברי ראשונים אחרים לא נזכר שיש הבדל בזמן הזה.
מלבד זאת, בעל התרומה (סי׳ קסג) והרא״ש (סי׳ לב) פוסקים שגיגיות שרגילים לדרוך בהן ענבים ברגל צריכות ניגוב לאחר שדרך בהן הגוי, ואין לומר שדווקא בגת צריכים ניגוב מחמת שרגילים לסחוט את הענבים בגלגל וקורה והיין נכנס בחוזק ונבלע, מה שאין כן בגיגיות שדורכים בהן ברגל, שהרי גם בגתות שבזמן התלמוד היו דורכים ברגל, ורק בבית הבד נזכר שהיו גלגל וקורה.

י. הדין בדיעבד.

בעל התרומה (סי׳ קסה) כותב בשם רבנו תם שאם שכח ולא עשה ניגוב, ואין ידוע אם עברו שנים עשר חודש מסוף הגת של השנה שעברה, ניתן להתיר בדיעבד מטעם שסתם גת של גוים בחזקת שאינה בת יומה. דבריו מובאים ברשב״א (בחידושיו עה, א ד״ה איכא) ובר״ן (על הרי״ף, דף לט, א) בשינוי לשון, שסתם גת בחזקת שאינה בת שנתה, אך הריטב״א (עה, א) מעיר שטעם זה אינו מחוור.
הם מוסיפים שאפילו כשידוע שהישראל דרך באותו היום שדרך בו הגוי היה רבנו תם מתיר בדיעבד משום הפסד, מפני שדורכים רק ברגל ובליעת היין היא מועטת, ואין זה דומה למה שהיה בזמן הגמרא שהיו נותנים אבנים או עצים כדי להשלים את סחיטת הענבים, ואף שאין זה דומה לקורת בית הבד מכל מקום על ידי כך נבלע בגת יותר יין מכפי שנבלע כשדורכים ברגל.
מלבד זאת הם כותבים שלפי שיטת רבנו תם סתם יינם בטל בשישים, ורק יין שנתנסך לעבודה זרה אין לו ביטול, וכיון שבגת נבלע מעט יין הרי הוא בטל ביין של ישראל. אולם יש להעיר שבבירור הלכה לעיל (דף עג, א ציון א) התבאר שרבים חולקים על רבנו תם וסוברים שגם סתם יינם אוסר במשהו, ולשיטתם לא ניתן להתיר בדיעבד בנימוק זה.
מלבד זאת הם מביאים נימוק נוסף לביטול היין שבגת מעורבים גם חרצנים וזגים, והרי זו תערובת של מין בשאינו מינו, ואף אם יצא מהם יין אומרים את הדין של ״סלק את מינו כמי שאינו, ושאינו מינו רבה עליו ומבטלו״. הריטב״א (עה, א ד״ה וכמה) מדגיש שטעם זה נכון אף לדעת החולקים על רבנו תם.
אכן, השלחן ערוך (סי׳ קלז, ב) פוסק שאם דרך ענבים בגת של גוים שלא הכשירו – היין מותר, שהרי יש בחרצנים ובזגים שישים כנגד קליפת הגת. מתוך כך הש״ך (קלח סק״ד) תמה על הב״ח שכותב שאם הכשיר את הגת בהדחה בלבד ניתן לסמוך בדיעבד על שיטת רש״י, והרי בדיעבד היין כשר אף אם לא הכשיר את הגת כלל, ומסיים שאולי דברי הב״ח נצרכים לגת רחבה ונמוכה שאין שישים במה שבתוכה כנגד קליפת הגת. בעל כנסת הגדולה (הגב״י אות יז) מבאר שהב״ח כתב זאת כדי להתיר את היין שהוציא דרך הברז שבגת, שלפי המבואר בשלחן ערוך (שם) אם לא הכשיר את הגת כלל – היין נאסר, כיון שהוא יוצא צלול בלא חרצנים וזגים, ועל כך אמר הב״ח שאם הדיח את הגת במים ניתן להכשיר בדיעבד.

הכשרת כלי הגת

ציון ה.
גמרא. תנו רבנן: הגת והמחץ והמשפך של גוים – רבי מתיר בניגוב, וחכמים אוסרין; ומודה רבי בקנקנים של גוים שהן אסורין, ומה הפרש בין זה לזה? זה מכניסו בקיום וזה אין מכניסו בקיום; ושל עץ ושל אבן ינגב, ואם היו מזופפין – אסורין.
...וכן כלי שנתנו בו יין נסך ואין מכניסו לקיום, כגון כלי שחושף בו או המשפך וכיוצא בהן – משכשכן במים ודיו.(רמב״ם מאכלות אסורות יא, יז – לא צוין בעין משפט)
...והמשפך וכלי המדה והמחץ, והוא כלי שדולין בו מהבור לחבית – כולם דינם כגת.(שו״ע יורה דעה קלח, ד)
בברייתא נאמר שהגת וכן המחץ והמשפך, שהם כלי הגת, הכשרם בניגוב במים ואפר. הרמב״ן והרשב״א מסבירים שכלי הגת אינם נחשבים ככלים שמכניסים בהם יין לקיום, כפי שמוכח בברייתא עצמה שמחלקת בין כלי הגת לבין קנקנים, אך גם אינם נחשבים ככלים שאין מכניסים בהם יין לקיום כלל שנאמר עליהם לעיל (לג, ב) שדינם בהדחה בלבד, שהרי משתמשים בהם ביין במשך כל זמן הגתות. הריטב״א כותב שכיון שמשתמשים בהם ביין בשפע העלו את הכשרם מהדחה לניגוב.
התוספות (לעיל עב, ב ד״ה אם) מקשים על הברייתא מהמשנה לעיל (שם) האומרת שהנוטל את המשפך ומדד לתוך צלוחיתו של הגוי וחזר ומדד לתוך צלוחיתו של ישראל, אם יש בו עכבת יין – אסור, משמע שהמשפך נאסר רק משום עכבת היין שבו, ואילו לפי דברי הברייתא המשפך נאסר מצד עצמו וצריך ניגוב.
בתחילה הם כותבים שרבנו תם מחלק בין משפך של חרס, שלפי הברייתא צריך ניגוב מפני שבולע הרבה, לבין משפך של עץ, שאינו בולע כל כך, ועל כן נאמר במשנה שנאסר רק משום עכבת היין. אולם הם מוסיפים שרבנו תם חזר בו ופירש שבשני המקומות מדובר במשפך של עץ, אלא שבסוגייתנו מדובר במשפך המיוחד לתשמישו של גוי, והוא נאסר משום שבלע הרבה יין, ואילו במשנה לעיל מדובר במשפך של ישראל שמזג יין לגוי לפי שעה. גם המאירי מפרש בדרך זו.
לעומת זאת, בבירור הלכה לעיל (דף עב, א ציון י) מובאת שיטה בראשונים ולפיה משפך שיש בו עכבת יין נאסר אף בהנאה, ולדבריהם אף כשאין בו עכבת יין הוא נאסר בשתייה כיון שלא הכשירו, ובדרך זו אין מקום לקושיית התוספות. עם זאת, בבירור הלכה שם מבואר שיש גם שיטה אחרת ולפיה דברי המשנה לעיל נוגעים לאיסור שתייה ולא לאיסור הנאה.
בין כך ובין כך, מדברי הברייתא עולה שהיא משווה בין הגת לבין כליה, וכך פוסקים הרשב״א (תורת הבית ב״ה ש״ו, דף סז, א), הריא״ז (הלכה ה, ד) ובעל התרומה (סי׳ קסב), ונראה שחילוקי הדין בין הגתות השונות חלים גם על כלי הגת.
אולם המאירי סובר שאין הבדל בין מחץ ומשפך של עץ ושל חרס, ובשניהם צריך לעשות ניגוב. הוא מביא גם דעה נוספת, שמקלים בשל עץ כשתחילת תשמישם ביד ישראל להכשירם בהדחה בלבד, ומחמירים בשל חרס כשתחילת תשמישם ביד גוי להצריכם הכשר גדול, כך שדברי הברייתא שצריך לעשות ניגוב אמורים בשל עץ כשתחילת תשמישו ביד גוי, או בשל חרס כשתחילת תשמישו ביד ישראל.
ראוי לציין שלפי שיטת רש״י (עה, א ד״ה מדיחן) המובאת בבירור הלכה לעיל (ציון א–ד) אין הלכה כדברי הברייתא שבסוגייתנו אלא כדברי הברייתא להלן אשר לפיה די להכשיר את הגת בהדחה בלבד, ולשיטתו כך הדין בוודאי לגבי כלי הגת.
הרמב״ם פוסק שכלי שנתנו בו יין נסך ואין מכניסו לקיום – משכשכו במים ודיו, וכדוגמה לכך מביא את המשפך וכן כלי שחושף בו, והכסף משנה מבאר שזהו המחץ הנזכר בברייתא שבו דולים מהבור לחבית.
הרמ״ך בהגהותיו לרמב״ם מקשה על כך מדברי הברייתא בסוגייתנו, שמצריכה ניגוב בכלי מעץ, ובכלי מחרס אף זה אינו מועיל, ומניין לרמב״ם שדי בהדחה. הכסף משנה מתרץ שבברייתא מדובר על כלים של גוים, ואילו הרמב״ם מתייחס לכלים של ישראל שנתנו בהם יין נסך לפי שעה, ולכך דיים בשכשוך.
אולם הלחם משנה דוחה תירוץ זה מפני שהרמב״ם פותח את ההלכה במי שלוקח כלים מהגוים, ומסתבר שעל כך מדובר גם בדין שלפנינו. מלבד זאת הוא מקשה שאם הרמב״ם מחלק בכך היה עליו להזכיר זאת גם בהלכות הנוגעות להכשר הגת עצמה (הלכות כ–כב), שהרי הברייתא משווה את הגת לכליה.
מתוך כך הלחם משנה מסיק שלדעת הרמב״ם הברייתא העוסקת בגת ומשפך נדחית מהלכה מחמת הברייתא להלן (עה, א), שם נאמר ״והעדשין והלולבין – מדיחן״, הרי שדי להכשיר את כלי הגת בהדחה. כאמור, זוהי שיטת רש״י, אך בשונה מרש״י הרמב״ם סובר שהברייתא להלן אינה עוסקת בגת עצמה אלא רק בכלי הגת, והסברה נותנת להחמיר יותר בגת מפני שנכנס בה יין רב מחמת כובד הדריכה, מה שאין כן בכלי הגת. הלחם משנה מוסיף שהרמב״ם מסתייע גם מדברי רב יהודה לעיל (לג, ב) שקבע שדבר שאין מכניסו לקיום די לשכשכו במים, ולדעתו הוא הדין בכלי הגת.

הכשר כלי שמכניסו לקיום

ציון ו.
גמרא. תנו רבנן: הגת והמחץ והמשפך של גוים – רבי מתיר בניגוב, וחכמים אוסרין; ומודה רבי בקנקנים של גוים שהן אסורין, ומה הפרש בין זה לזה? זה מכניסו בקיום וזה אין מכניסו בקיום.
כלים שמכניסים בהם יין לקיום – צריכים עירוי, בין שלקחם ישנים מהגוים בין שהם שלנו ונשתמש בהם הגוי אפילו לפי שעה, ומיהו בעירוי סגי להו, אפילו הם זפותים.
יש מי שאומר שלא החמירו בשביל שמכניסו לקיום אלא בכלי חרס בלבד, ויש מוסיפים של עץ ושל עור, ויש מי שמוסיף של אבן ושל מתכת, וכן ראוי לנהוג. אבל של זכוכית – לדברי הכל אין מחמירים בו בשביל שמכניסו לקיום.(שו״ע יורה דעה קלה, ז–ח)
בברייתא נאמר שרבי מודה בקנקנים שהם אסורים, מפני שמכניסים בהם יין לקיום. רש״י (ד״ה ומודה) מפנה למה שנזכר בגמרא לעיל (לג, א) שהכשרם של הקנקנים הוא על ידי שימלא אותם מים במשך שלושה ימים ויערה אותם כל מעת לעת.
מתוך ההקשר של הדברים משמע שמדובר בקנקנים מחרס, שכן הרישא של הברייתא עוסקת בגת של חרס, ויש לדון מה הדין בשאר כלים שמכניסם לקיום, אם גם הם צריכים הכשר חמור של מילוי ועירוי או שדי להם בניגוב.
הרמב״ן (ד״ה הא) נוטה לומר שהדברים אמורים דווקא בכלי חרס, שכן לא מצינו בכלי עץ הכשר גדול יותר מניגוב. על פי זה הוא כותב שניתן לומר שלדברי חכמים בברייתא הגת, המחץ והמשפך של חרס צריכים הכשר גדול משום שנחשבים ככלים שמכניסם לקיום, ואף על פי כן בשל עץ ואבן די בניגוב. הוא מוכיח זאת גם ממה שנאמר שרבי מודה בקנקנים שהם אסורים, כלומר שאף שמשווה גת של חרס לשל עץ ואבן שבשניהם די בניגוב הוא מודה בקנקנים של חרס שהם אסורים, ואם נאמר שגם קנקנים של עץ דינם במילוי ועירוי אין ההודאה ממין הטענה, שהרי אינו מחמיר בשל חרס יותר משל עץ ואבן.
אמנם בגמרא לעיל (לג, א) שנינו שנודות של גוים אסורים, ובפשטות הטעם הוא מפני שמכניסם לקיום, אבל הרמב״ן מסביר שכלי עור הרי הם ככלי חרס לעניין יין נסך, ואין להקיש מכך לכלים אחרים. כיוצא בזה פוסק הריא״ז (פ״ב הלכה ג, יג) שדווקא נודות וקנקנים צריכים מילוי ועירוי מפני שבליעתם מרובה, אבל חביות של עץ מותרות בשכשוך אף שמכניסן לקיום. מלבד זאת ראוי לציין שבבירור הלכה לעיל (שם ציון ה) מובאת דעה שנודות אינם נחשבים ככלים שמכניסם לקיום, וממילא לא ניתן ללמוד משם על דין כלי שמכניסו לקיום.
אולם למעשה, הרמב״ן מסיים שכיון שיש ראשונים החולקים על כך והוא לא מצא מי שסובר כמותו הרי הוא מסתמך על דבריהם להצריך מילוי ועירוי אף לכלי עץ ואבן שמכניסם לקיום. יתרה מזו, בחידושיו לעיל (לג, ב ד״ה והאי, ובמלחמת ה׳ לפסחים דף ט, א) הוא כותב שגם כלי מתכת שמכניסו לקיום נאסר וצריך עירוי.
אכן, הרא״ש (סי׳ לב) כותב שרבנו תם ור״י חולקים על הרמב״ן שהרי לדעתם צריך להכשיר חביות של עץ בהגעלה או בעירוי, והרא״ש מוסיף שמסתבר כדבריהם כיון שהיין שוהה זמן רב בחביות ונבלע בתוכן. הוא מביא לכך ראיה מנודות של גוים וכותב שאין לחלק בדבר שמכניסו לקיום. הטור כותב שלפי זה צריך לאסור גם בכלי מתכות וכלי זכוכית, אך אפשר שהרא״ש מודה בכלי זכוכית שאינם בולעים, ובעל הפרישה (אות ל) מסביר שכלי זכוכית אינם בולעים מפני שהם חלקים וקשים.
הרשב״א (תורת הבית הארוך ב״ה ש״ו דף סו, א, ובקצר שם דף סד, ב) פוסק שכלי עץ שמכניסו לקיום צריך הכשר גדול, כדוגמת מילוי ועירוי, אולם לגבי כלי זכוכית וכלי מתכות הוא כותב (שם בקצר דף סה, א) שדי בשכשוך מפני שאינם בולעים בצונן, ועיין על כך עוד בבירור הלכה לעיל לג, ב ציון ל.
הרמב״ם (מאכלות אסורות יא, טו) כותב שנודות הגוים וקנקניהם שהכניסו בהם הגוים יין אסורים עד שיכשיר אותם על ידי יישון שנים עשר חודש, או שיחזירם לכבשן, או שימלא לתוכם מים ויערה במשך שלושה ימים, אך הרמב״ם אינו מתייחס לכלי עץ ואבן.
בהלכה אחרת (שם הלכה יט) הוא כותב שכלי חרס המצופים באבר מסוג מסוים – מותרים אף שמכניסם לקיום, מפני שאינם בולעים. הרשב״א בתורת הבית (הארוך שם סה, א) מסיק מכך שלדעתו בכלי מתכות שמכניסם לקיום די בהדחה בלבד, אך כאמור לא ניתן ללמוד מכלי מתכות לכלי עץ.
השלחן ערוך כותב שכלי שמכניסו לקיום צריך הכשר של מילוי ועירוי, ומביא שלוש דעות באילו כלים מדובר: לפי הדעה הראשונה החמירו במכניסו לקיום רק בכלי חרס, לפי הדעה השניה גם בשל עץ ועור, והדעה השלישית מוסיפה כלים של אבן ומתכת. השלחן ערוך מסיים שראוי לנהוג כדעה השלישית, אבל בכלי של זכוכית לדברי הכל אין מחמירים בו בשביל שמכניסו לקיום.

משלוח כלי ביד גוי

ציון ח.
גמרא. רבא כי הוה משדר גולפי להרפניא, סחיף להו אפומייהו וחתים להו אבירצייהו, קסבר: כל דבר שמכניסו לקיום, אפילו לפי שעה – גזרו ביה רבנן.
כלים שמכניסים בהם יין לקיום – צריכים עירוי, בין שלקחם ישנים מהגוים בין שהם שלנו ונשתמש בהם הגוי אפילו לפי שעה, ומיהו בעירוי סגי להו, אפילו הם זפותים.(שו״ע יורה דעה קלה, ז)
השולח ביד גוי כלים המיוחדים ליין – צריך להחתימם בחותם אחד, כדי שיהא ניכר אם הכניס בהם הגוי יין, ויש מי שמצריך חותם בתוך חותם. הגה. ואם עבר ושלחם בלא חותם – יש להכשירו כפי ענין ההכשר אם היה של גוי, אבל אם כבר עבר והשתמש בו – אין לאסור בדיעבד, ועיין לעיל סימן קכב. ואם הם חביות גדולות – מותר להשהותן בבית הגוי אומן יום או יומים לתקנם, דבכלי גדול כזה אין רגילים להשתמש בו לפי שעה.(שם קלו, א)

א. חותם אחד או שניים.

בגמרא נאמר שכאשר היה רבא שולח כדים ריקים ביד הגוי היה ״סחיף להו אפומייהו וחתים להו אבירצייהו״. רש״י מפרש שרבא עשה שתי פעולות: הכניס אותם לשק כשהם הפוכים וחתם את השק כלפי שוליהם, וזאת משום חותם בתוך חותם. כיוצא בזה מפרשים גם הסמ״ג (לאוין קמח) והרי״ד בפסקיו.
הרמב״ן מקשה שלפי רש״י יוצא שרבא לא עשה כרבי אליעזר (לעיל לא, א) שהתיר יין שביד גוי אף בחותם אחד, אולם יש להעיר שבבירור הלכה לעיל (לא, א ציון ו) מבואר שיש ראשונים הפוסקים להלכה שצריך חותם בתוך חותם, או שיש מצבים שבהם לדברי הכל חותם אחד אינו מספיק.
מלבד זאת הרמב״ן, רבנו יונה והרשב״א (בחידושיו ובתורת הבית ב״ה ש״ו, דף סה, ב) מקשים שבגמרא לעיל (כט, ב – ל, א) למדנו שבדברים שאין מנסכים בהם, כגון חומץ או יין מבושל, לדברי הכל די בחותם אחד, מפני שחוששים רק להחלפת היין, והגוי לא יטרח ויזייף אפילו חותם אחד בשביל רווח מועט, וכיון שכך כל שכן בכדים ריקים הניתנים ביד הגוי לזמן מועט שדי בחותם אחד. אך הר״ן (על הרי״ף, דף לח, ב) כותב שאין זו קושיה, שכן כאשר הכלי מלא הגוי יכול להחליפו רק בדבר הגרוע ממנו במעט, ומשום רווח מועט לא יטרח לזייף את החותם, אבל משום שימוש מרובה בכלי הריק כדאי לו לטרוח ולזייף מפני שיש בזה רווח גדול, וכיון שכך גזרו חכמים אף על כלי הניתן בידו לזמן קצר.
הרמב״ן והרשב״א חולקים על רש״י וסוברים שרבא עשה רק חותם אחד לכלים, ומפרשים שהוא חתם את פי הכד ועשה חותם נוסף לנקב שבשולי הכד שממנו מוציאים את היין. הר״ן מביא פירוש זה בשם אחרים ומבאר שכיון שיש בכלי שני פתחים – צריך לתת חותם בכל אחד מהם, ובכל זאת זה נחשב רק חותם אחד.
גם הראב״ד, בעל התרומה (סי׳ קפה), רבנו יונה ורבנו ירוחם (ני״ז ח״ב) סוברים שניתן לשלוח את הכלי בחותם אחד, אלא שהם מפרשים את צורת החתימה הנזכרת בגמרא באופנים שונים.
הבית יוסף (סי׳ קלו) מדייק מדברי התוספות (ד״ה רבא) שמספיק חותם אחד, שכן הם מסיקים מסוגייתנו שישראל השולח חביות ריקות לבית הגוי או ששולח אותן ביד הגוי לתקנן צריך לחתום אותן מבפנים בגחלת או באבן רכה, ודבר זה נחשב רק לחותם אחד.
יש להעיר שהר״ש משאנץ בתוספותיו (דף לא, א ד״ה הלכה) כותב שרש״י חזר בו מפירושו מחמת קושיות הראשונים, וסובר שדי בחותם אחד.
הרמב״ם אינו מזכיר את האיסור לשלוח כלי ביד הגוי ללא חותם, ושיטתו תבואר בהמשך (פרק ד).
הבית יוסף (שם) מכריע שדי בחותם אחד, וכך עולה גם מדבריו בשלחן ערוך (סי׳ קלו) שמביא דעה זו בסתם, ומוסיף שיש מי שמצריך חותם בתוך חותם. אולם הב״ח כותב שכיון שהשלחן ערוך לא הכריע בין הדעות צריך לעשות לכתחילה חותם בתוך חותם, ובדיעבד ניתן להסתמך על הרמב״ן שדי בחותם אחד, ודבריו מובאים בש״ך (סק״א).

ב. כלים שמותר לשלוח בלא חותם.

כאמור, התוספות לומדים מסוגייתנו שאסור לשלוח חביות ריקות לבית הגוי בלא חותם, אך הם כותבים שאפשר לדחות שהאיסור הוא דווקא בחביות שלהם שהיו קטנות והיה נוח לתת לתוכן יין ולהוציאו מהן מיד, מה שאין כן בחביות גדולות שאין לחשוש לשימוש הגוי ואינן צריכות חותם. הם מסיימים שמכל מקום טוב להחמיר.
גם בעל התרומה (סי׳ קפה) והמרדכי (סי׳ תתנז) כותבים שיש מקום להקל בחביות גדולות כשהן נמצאות אצל הגוי מעט זמן, והסמ״ג (לאוין קמח) פוסק שמותר לעשות כן אף שהן ביד הגוי במשך יום או יומיים.
הבית יוסף כותב שמדבריהם משמע שלא התירו אלא ביום או יומיים, אבל הוא מוסיף שהאורחות חיים (סי׳ כג אות כט, ובכלבו הל׳ יי״נ) כותב בשם ר״י שמותר להשהותן אצל האומן הגוי אפילו זמן מרובה. כך פוסק גם הסמ״ק (סי׳ רכד), וגם המאירי מביא את ההיתר של התוספות בנימוק שרוב שימושן של החביות הגדולות הוא בימי הגתות, ואינו תולה את ההיתר בכך שהחביות עומדות זמן מועט אצל הגוי.
ראוי לציין שהארחות חיים מביא גם דעה מחמירה ולפיה יש לחתום כל כלי שמכניסו לקיום כשמפקידו ביד גוי.
השלחן ערוך (סי׳ קלו) פוסק שמותר להשהות חביות גדולות יום או יומיים אצל הגוי כדי לתקנן, כיון שבכלי גדול כזה אין רגילים להשתמש שימוש זמני. אולם הרמ״א בדרכי משה (אות א) מביא את דברי המרדכי שלכתחילה יש לחתום את החביות בכל היכולת, וכן כותב הש״ך (סק״ה) בשם האחרונים.

ג. הדין בדיעבד.

רבא מנמק את הצורך לשלוח את הכלים ביד הגוי כשהם חתומים בכך ש״כל דבר שמכניסו לקיום, אפילו לפי שעה – גזרו ביה רבנן״. רש״י (ד״ה קסבר) מפרש שגזרו על הכלי שיהא כיין עצמו, כדי שלא יבוא להשהותו ביד הגוי, והב״ח (סי׳ קלו) מסביר שכוונתו לומר שלא רק לכתחילה גזרו אלא אף בדיעבד הכלי נאסר וצריך הכשר, כמו יין הנשאר ביד הגוי שנאסר בדיעבד. אכן, הרשב״א (תורת הבית שם) כותב במפורש שאם הפקיד את הכלי בלא חותם חוששים שמא נתן בו יין וצריך להכשירו, וכן פוסק הטור.
הרא״ה, לעומת זאת, כותב (בחידושיו ובבדק הבית שם) בשם הרמב״ן שהגזרה היתה על הנתינה לכתחילה, והכלי נאסר בדיעבד רק אם ידוע שהגוי נתן בו יין. אבל אם רק עבר והפקידו ביד הגוי בלא חותם לפי שעה, כיון שאף אם הגוי השתמש בו האיסור הוא רק מחמת גזרה דרבנן – לא נאסר הכלי מספק ודי להדיחו במים. הר״ן (על הרי״ף, דף לט, א) מביא את שיטתם, אולם הריטב״א כותב שאין נראה כן מדברי שאר הפוסקים.
המאירי מקשה על שיטת הרמב״ן והרא״ה מהגמרא לעיל (ס, ב) שם נאמר שאם נמצא גוי עומד בצד הגת ויש בה יין טופח על מנת להטפיח – צריך להכשירה, מחשש שנגע בה הגוי, ומכאן שגת הנמצאת ברשותו של הגוי נאסרת אף שהיא ריקה מחשש שנתן בה יין, ואם כן הוא הדין בכלים שהיו ביד הגוי שיש לחשוש שהשתמש בהם. המאירי מוסיף שהם מתרצים קושיה זו בכך שמדובר דווקא בגת ובשעת הגתות, אך לדעתו אין נראה כן מסוגיית הגמרא.
מחבר השלחן ערוך אינו כותב מה הדין בדיעבד, אולם הרמ״א כותב שיש להכשירו כפי ההכשר שצריך לעשות בכלי של גוי, אך אם עבר והשתמש בכלי – המאכל אינו נאסר. הט״ז (סק״ב ובסימן קכב סק״ח) כותב שיש לאסור את המאכל אף בדיעבד, אך הגר״א (סק״ד) מסביר שהרמ״א מתיר את המאכל בדיעבד מתוך התחשבות בדעת הרמב״ן והרא״ה.
הרוקח (סי׳ תפב) מסיק מההלכה שבסוגייתנו שהוא הדין לגבי כלי מאכל שיש לחשוש שנאסרו כששהו ביד גוי בלא חותם, וגם המרדכי (סי׳ תתלג), הארחות חיים (סי׳ כה אות נג) בשם הרא״ה ובעל איסור והיתר הארוך (סי׳ לג, טז) כותבים שאסור לתת כלי מאכל ביד הגוי בלא חותם. הטור והשלחן ערוך מביאים את ההלכה בעניין זה בסימן קכב, ט, והאחרונים דנים בדברי ראשונים אלו אימתי הכלי והמאכל נאסרים בדיעבד, והאם קיים איסור גם בשהייה לפי שעה כמו שנאמר לגבי כלי היין.

ד. כלי שמכניסו לקיום שהשתמשו בו לפי שעה.

מדברי רבא אנו למדים שחכמים גזרו על כלי שרגילים להכניס בו יין לזמן מרובה שנאסר גם כשבפועל הכניסו בו יין לזמן קצר, וכך פוסקים הרשב״א (שם), האור זרוע (סי׳ קע) ורבים מהראשונים.
מלשון הגמרא ״קסבר״ משמע שזה חידוש של רבא, אך כפי שהתבאר בבירור הלכה לעיל (לג, א ציון ה) לדעת חלק מהראשונים נלמד דין זה מהברייתות בגמרא לעיל (לג, א) לגבי נודות וקנקנים, ואם כן אין זו גזרה מחודשת של רבא. כך, למשל, מסופר שם על גוי שחטף נודות מרב יצחק בר יוסף, נתן בהם יין והחזירם לו, ורבי ירמיה הצריכם מילוי ועירוי מים שלושה ימים, ובפשטות נודות נחשבים ככלי שמכניסו לקיום, ומכאן שאף בשימוש זמני הוא נאסר וצריך הכשר גמור. אכן, הרמב״ן (לג, א) מביא את דברי רבא ללא המילה ״קסבר״.
אולם קיים בראשונים הסבר אחר למעשה זה ולפיו נודות אינם בגדר כלי שמכניסו לקיום ורבי ירמיה הצריכם הכשר גמור מפני שהיו מצופים בזפת, ואין ללמוד מזה לכלי שמכניסו לקיום. אכן הרי״ד (לג, א) והריא״ז (פ״ב הלכה ג, א) פוסקים שנודות וקנקנים חדשים של גוים מותרים, שאף אם הכניס בהם הגוי יין לפי שעה משכשכם במים והם מותרים. הרי שלדעתם לא גזרו על כלי שמכניסו לקיום אם השתמש בו הגוי רק לפי שעה, בניגוד לדברי רבא בסוגייתנו.
לשיטתם היה מקום לומר שאין הלכה כדברי רבא גם במה שאסר לשלוח כלי ביד הגוי לפי שעה, אולם הרי״ד (כאן) והריא״ז (שם אות ח) כותבים להלכה שאסור לשלוח כלי ביד הגוי בלא חותם אפילו לפי שעה. הריא״ז מנמק שגזרו עליהם כיין עצמו, ואולי כוונתו שגזרו שמא ימסור לגוי חבית שיש בה יין, או שחששו שישהה את החבית בידו זמן מרובה.
הרמב״ם אינו מזכיר בהלכותיו את האיסור לשלוח כלי ריק ביד הגוי בלא חותם, וגם אינו כותב במפורש שכלי שמכניסו לקיום נאסר אף בשימוש לפי שעה.
הכסף משנה (מאכלות אסורות יא, יז) כותב שלדעתו כלים שמכניסם לקיום אינם נאסרים בשימוש לפי שעה, ומדייק זאת ממה שכותב בהלכה יט על כלים השועים באבר שבמצבים מסוימים נאסרים ״ויראה לי שאין הדבר אלא בשכנסו בהם לקיום״, משמע שהולכים אחר השימוש בפועל בכלי. בדרך זו הוא מפרש שמה שכותב הרמב״ם (הלכה טו) לגבי נודות הגוים וקנקניהם ״שהכניסו בהן הגוים יינם״ שהם נאסרים, היינו דווקא כשהשתמשו בהם הגוים לקיום ולא בשימוש לפי שעה.
בבית יוסף (סי׳ קלה) הוא מוסיף לבאר שרבא אוסר לשלוח כלי ביד הגוי מחשש שישהה אותו בידו והגוי יתן בו יין זמן רב. על כך יש להקשות מדוע אם כן אין הרמב״ם מזכיר איסור זה בהלכותיו, ואולי ניתן לומר שהרמב״ם דחה את דברי רבא מחמת הסוגיה בפרק שני.
אולם הבית יוסף מסיים שיותר נכון לפרש את דברי הרמב״ם בהתאם לפירוש שאר הראשונים, שכלי שמכניסו לקיום צריך הכשר אף בשימוש לפי שעה, וכך משמע יותר מסתימת דבריו בהלכה יז שהאיסור בנודות הגוים ובקנקניהם הוא אף בשימוש מועט מפני שהולכים אחר ייעודו של הכלי. עם זאת עדיין יש ליישב את השמטת הרמב״ם לאיסור שליחת הכלי בלא חותם.

אופן הניגוב

ציון א–ד (עה, א).
גמרא. במה מנגבן? רב אמר: במים, רבה בר בר חנה אמר: באפר. רב אמר במים, במים ולא באפר?! רבה בר בר חנה אמר באפר, באפר ולא במים?! אלא, רב אמר: במים, והוא הדין לאפר; רבה בר בר חנה אמר: לאפר, והוא הדין למים, ולא פליגי: הא ברטיבתא, הא ביבשתא. איתמר, בי רב משמיה דרב אמרי: תרתי תלת, ושמואל אמר: תלת ארבע. בסורא מתנו הכי. בפומבדיתא מתנו, בי רב אמרי משמיה דרב: תלת ארבע, ושמואל אמר: ארבע חמש. ולא פליגי: מר קא חשיב מיא בתראי, ומר לא קחשיב מיא בתראי.
גת של אבן ושל עץ שדרך בהן הגוי או גת של אבן שזפתה הגוי, אף על פי שלא דרך בה – מדיחן במים ובאפר ארבעה פעמים ודורך בהן, ואם היתה בהן לחלוחית – מקדים האפר למים, ואם לאו – מקדים המים.(רמב״ם מאכלות אסורות יא, כ)
כל מקום שאמרנו צריך ניגוב, אם הם לחים – מקנחן באפר ואחר כך מדיחן במים ואחר כך מקנחן באפר פעם שנית ואחר כך מדיחן במים, ואם הם יבשים – מקדים מים ואחר כך אפר ואחר כך מים ואחר כך אפר ואחר כך מים.(שו״ע יורה דעה קלח, י)

א. תפקיד האפר והמים.

במשנה ובגמרא מבואר שיש כלי יין של גוים שהכשרם הוא בניגוב על ידי אפר ומים. הראב״ד (לעיל ס, ב ד״ה בעי) כותב בהסברו הראשון שלא די בהדחה במים כיון שיש יין רב על פני הכלי ורק על ידי ניגוב ניתן להסירו. גם בעל התרומה (סי׳ קסא) כותב שניגוב בא להדיח היטב את מה שעל גבי הכלי ולא להפליט את הבלוע, וכך עולה מדברי התוספות (עד, ב ד״ה דהוה).
אולם הראב״ד מציע הסבר נוסף שבגלל ריבוי היין בכלי הגת נבלע מעט יין והניגוב מועיל לבטל את טעם היין, והרשב״א (ס, ב ד״ה ואי) כותב שפירוש זה נכון יותר. גם הר״י מלוניל (דף לט, א בדפי הרי״ף) נוקט בפשטות שהאפר מנקה את היין האסור שנבלע בגת.

ב. אפר או עפר.

בגמרא נאמר שעושים את הניגוב עם אפר, ובעל ארחות חיים (ח״ב סי׳ כד, ז) כותב בשם רש״י (תענית טו, א ד״ה אפר מקלה) שבכל מקום שנאמר ״אפר״ סתם הכוונה לאפר או לעפר, חוץ ממקום שנאמר במפורש אחרת, כגון ״אפר מקלה״ (תענית שם).
אולם המרדכי (סי׳ תתנח) והגהות אשרי (סי׳ לב) כותבים בשם ר״י שההכשר הוא דווקא באפר מפני שהוא חזק, ולא בעפר או בדבר אחר, והארחות חיים (שם) מסיים שכך המנהג וכן ראוי להורות.

ג. מספר הפעמים שצריך לתת אפר.

בגמרא מובאים דברי רב שמנגב במים, ודברי רבה בר בר חנה שמנגב באפר, והגמרא מסיקה שאינם חולקים אלא שזה מדבר בגת רטובה וזה ביבשה. רש״י מפרש שאם יש בגת לחלוחית יין נותן אפר תחילה ומשפשף עד שתהיה נגובה ואחר כך נותן מים, ואם הגת יבשה נותן בה מים תחילה ואחר כך משפשף.
בגמרא מובאת מחלוקת בין רב ושמואל לגבי מספר הפעולות הנחוצות להכשר הניגוב, ובדברי רב ושמואל עצמם יש שתי לשונות: של סורא ושל פומבדיתא. הגמרא מסכמת ״ולא פליגי, מר קא חשיב מיא בתראי ומר לא קחשיב מיא בתראי״, ובראשונים מובאים פירושים מספר בהסבר הדעות השונות.
רש״י כותב בפירושו הראשון שלפי הלשון של סורא רב מצריך שתי פעולות ברטוב: אפר ומים, ושלוש ביבש: מים, אפר ומים. שמואל, לעומתו, מצריך שלוש פעולות ברטוב: אפר, מים ואפר, וארבע ביבש: מים, אפר, מים ואפר, ושמואל אינו מחשיב את המים שבסוף מפני שאינם חלק מההכשר ובאים רק לנקות מהאפר. לפי זה, רב סובר שצריך אפר פעם אחת ושמואל סובר שצריך אפר פעמיים.
אולם לפי הלשון של פומבדיתא גם רב סובר שצריך פעמיים אפר, ולכן מצריך שלוש פעולות ברטוב: אפר, מים ואפר, וארבע ביבש: מים, אפר, מים ואפר, ואילו שמואל מוסיף עוד פעולה אחת בכל מקום מפני שמחשיב גם את המים שבסוף.
כיוצא בזה מפרשים בעל הלכות גדולות (הוצ׳ מקיצי נרדמים, הל׳ יי״נ עמ׳ 263), הר״י מלוניל (לט, א בדפי הרי״ף), הראב״ד, הרא״ה והרי״ד.
מתוך כך פוסקים הריטב״א והנמוקי יוסף שכיון שהלכה כלשון האחרונה צריך פעמיים אפר לדברי הכל, ואם כן כשהגת לחה צריך להכשירה באפר, מים, אפר ומים, וכשהיא יבשה צריך להוסיף עוד מים בתחילה. לעומת זאת הרא״ש (סי׳ לב) פוסק שבשל סופרים הולכים אחר המקל ודי להכשיר במים, אפר ומים, והמרדכי (סי׳ תתנח) מוסיף שבכלי רטוב די באפר ומים, והרי זה כדעת רב לפי הבנת סורא בפירושו הראשון של רש״י. עם זאת המרדכי והגהות אשרי מוסיפים שהמחמיר תבוא עליו ברכה.
רש״י מקשה על פירוש זה מדוע מונים בסורא את הפעולות הנדרשות לפי רב כולל המים שבסוף ואילו בדברי שמואל אין מונים את המים שבסוף, והרי לשיטתם קיים הבדל בין רב ושמואל במספר הפעמים שצריך אפר. אך הראב״ד מבאר ששמואל בא בעיקר לחלוק ולומר שצריך עוד אפר בין ביבש ובין ברטוב, וכיון שמוסיפים אפר צריך ממילא להוסיף עוד מים.
מתוך כך רש״י מעדיף את הפירוש ששמע מאביו, ולפיו חכמי סורא ופומבדיתא אינם חולקים זה על זה, אלא שבסורא לא מנו את המים שבסוף ובפומבדיתא החשיבו אותם, ולכן הוסיפו פעולה אחת בדברי רב ושמואל, אך רב ושמואל עצמם אכן חולקים. בדרך זו, לפי חכמי סורא אמר רב שצריך שתי פעולות ביבש: מים ואפר, ושלוש פעולות ברטוב: אפר, מים ואפר, כלומר שביבש די באפר פעם אחת וברטוב צריך פעמיים אפר. שמואל מסכים שברטוב צריך שלוש פעולות: אפר, מים ואפר, אך ביבש הוא סובר שצריך ארבע: מים, אפר, מים ואפר, כלומר שצריך פעמיים אפר בין ביבש ובין ברטוב. כאמור, גם בפומבדיתא סוברים שזוהי מחלוקתם, אלא שמונים גם את המים שבסוף.
בדרך זו, לפי הכלל שהלכה כרב באיסורי יוצא שבכלי יבש די באפר פעם אחת ובכלי רטוב צריך אפר שתי פעמים, כלומר: אפר, מים, אפר ומים. אכן, הארחות חיים (שם) כותב כן בשם הרשב״א, אך יש להעיר שהרשב״א בתורת הבית הקצר (ב״ה ש״ו, דף סז, א) פוסק שצריך פעמיים אפר בכל אופן.
התוספות (ד״ה איתמר) מקשים על פירוש זה בשם ר״י שלא מסתבר שסברותיהם של רב ושמואל תהיינה הפוכות, שזה מקל יותר בכלי יבש וזה מקל יותר בכלי רטוב. ר״י מפאריש בתוספותיו כותב שרבנו אלחנן הוסיף להקשות מדוע קיים הבדל בין כלי יבש לרטוב והרי שניהם נאסרו מיין נסך באותה מיד, ועוד שיוצא שסדר הדינים שונה בין רב לשמואל, שרב פותח בדין כלי יבש ואילו שמואל פותח בדין כלי רטוב. עם זאת ר״י מפאריש עצמו סובר שאין בקושיות אלו כדי לדחות את פירוש רש״י.
על כל פנים ר״י מציע פירוש שלישי, לפיו רב ושמואל לא נחלקו הן לפי סורא והן לפי פומבדיתא, והמחלוקת היא בין סורא לפומבדיתא. לפירושו, בסורא סוברים שביבש די באפר פעם אחת וברטוב צריך פעמיים אפר, ועל כן אמר רב שצריך שתי פעולות ביבש: מים ואפר, ושלוש ברטוב: אפר, מים ואפר, ושמואל מוסיף עוד פעולה מפני שמונה גם את המים שבסוף. אולם לפי פומבדיתא צריך פעמיים אפר בין ביבש ובין ברטוב, ולכן אמר רב שצריך שלוש פעולות ברטוב: אפר, מים ואפר, וארבע ביבש: מים, אפר, מים ואפר, ושמואל מוסיף את המים שבסוף.
ר״י מפאריש מסכם שבכלי רטוב יש לעשות פעמיים אפר, ולא לסמוך על שיטת רב לפי סורא בפירוש הראשון של רש״י, אבל בכלי יבש אין למחות במי שמקל בשל סופרים להכשיר באפר בפעם אחת, שכן היא דעת סורא לפירוש ר״י, ושיטת רב לפי הפירוש השני של רש״י. יחד עם זאת הוא מוסיף שהמחמיר תבוא עליו ברכה.
בעל השאילתות (שאילתא קסב) מביא את דברי רב ״מים והוא הדין לאפר״ ואינו מביא את דברי רבה בר בר חנה ״אפר והוא הדין למים״. הנצי״ב בהעמק שאלה (שם אות ז) מדייק מכך שרק בגת יבשה צריך להקדים את המים לאפר, אבל בגת רטובה אין חיוב להקדים את האפר למים והסדר אינו מעכב. זאת בניגוד לפירוש רש״י שכותב שבגת רטובה יש להקדים את האפר למים.
לדעת הנצי״ב דבר זה תלוי בשני הפירושים שברש״י. לפי הפירוש השני בגת יבשה צריך לתת אפר פעם אחת ואילו בגת רטובה צריך לתת אפר פעמיים, והטעם לכך שהאפר הראשון בא לייבש את הגת והאפר השני מכשיר אותה. נמצא שלפי פירוש זה, שרש״י נוקט כמותו, יש משמעות להקדמת האפר למים בגת רטובה ולכן הסדר מעכב. לעומת זאת לפי הפירוש הראשון אין הבדל בין גת רטובה לגת יבשה במספר הפעמים שנותנים בהן אפר, והנצי״ב מסביר שמצד הדין ניתן היה להכשיר גת רטובה במים ולאחריהם אפר, כמו בגת יבשה, אלא שזו טרחה יתירה שכן מן הסתם ירצה לשטוף את האפר במים נוספים. מדבריו מבואר שצריך לשפשף עם המים כמו שצריך לשפשף עם האפר, ואם משפשף במים שלפני האפר אז המים שבסוף הם לשטיפה בלבד, ואם לא שפשף במים בתחילה צריך לעשות כן במים שבסוף.
הרמב״ם כותב שמדיח את הגת במים ובאפר ארבע פעמים, ואם היתה לחלוחית בגת – מקדים את האפר, ואם לאו – מקדים את המים. הלחם משנה כותב שבגת יבשה צריך לתת גם מים בסוף ובסך הכל חמש פעולות, ומה שכתב הרמב״ם שמדיח במים ואפר ארבע פעמים היינו בגת רטובה, וגם הכסף משנה כותב שנראה שזו דעת הרמב״ם. לאור דברי הנצי״ב ניתן אולי להוסיף שהרמב״ם כתב שצריך להדיח ארבע פעמים מפני שפעולות אלו קשורות להכשר עצמו, ואילו המים שצריך להוסיף בגת יבשה בסוף ההכשר הם רק להעברת הלכלוך, ובוודאי לא ישאיר את הגת עם האפר.
הטור כותב בשם הרמ״ה שאם הכלי יבש מקנחו במים ואחר כך מדיחו יפה יפה, ואם הכלי לח – מקנחו באפר ואחר כך מדיחו במים ושוב אפר ומים, והטור מביא גם את שיטת הרא״ש שמקל שביבש די במים, אפר ומים, ובלח – אפר ומים.
שיטת הרמ״ה תמוהה לכאורה, שכן בכלי יבש הוא כותב שצריך הדחה ואינו מזכיר את האפר כלל, ואילו בכלי לח הוא כותב שצריך פעמיים אפר. הבית יוסף כותב שהרמ״ה סובר שגם ביבש צריך פעמיים אפר, אלא שהזכיר רק את ההדחה שבתחילה ואת הניקוי מהאפר בסוף, ובאמצע יש לנגבו באפר, מים ואפר, והט״ז (סקי״ג) מעיד שבגרסת הטור של מורו רבי יצחק בר בצלאל כתוב במפורש בין שתי ההדחות במים שמקנח באפר, מים ואפר. בעל הפרישה (אות כז) מסביר שהרמ״ה רמז לנתינת האפר במה שכתב ״מדיחו יפה יפה״, כלומר שמדיחו פעמיים, ומובן שההדחה נצרכת להסיר את הדבר המלוכלך וזה האפר שלפניו.
הבית יוסף בבדק הבית מציע לתקן את הגרסה באופן שהטור מביא את שיטת הרשב״א שמכשיר במים, אפר, מים, אפר ומים.
הב״ח, לעומת זאת, מקיים את גרסת הטור ומפרש שלדעת הרמ״ה צריך לשפשף את הגת היבשה היטב במים כדי להסיר את היין שהתייבש עליה, ואחר כך מדיחה במים שתי פעמים: הראשונה כדי להסיר את הלכלוך של היין נסך, והשניה כדי להסיר את המים הראשונים שיש בהם קצת לחלוחית של יין. לאחר כל זאת מקנח את הגת באפר ומים, כך שבגת יבשה נותן אפר פעם אחת ואילו בגת לחה נותן אפר שתי פעמים, והרי זה כפירוש השני שברש״י.
למעשה, השלחן ערוך פוסק שצריך פעמיים אפר בכל מצב, ולכן בלח הסדר הוא: אפר, מים, אפר ומים, וביבש: מים, אפר, מים, אפר ומים. אולם הב״ח כותב שבדיעבד ניתן לסמוך על הרא״ש שדי לנגב באפר פעם אחת.
א משנה גת של אבן שדורכים בה ענבים ליין, שזפתה גוי ושופכים היו יין על הזפת כדי להפיג את טעמה — מנגבה (רוחץ) את הזפת הזו והיא טהורה. ואם היתה הגת של עץ, רבי אומר: ינגב, וחכמים אומרים: יקלוף את הזפת כולה. ואם היתה הגת של חרס, אף על פי שקלף את הזפתהרי זו אסורה.
MISHNA: In the case of a stone winepress that a gentile lined with pitch and then poured wine onto the pitch to neutralize its flavor, one may cleanse it and it is pure, i.e., wine pressed in it is permitted. And if the winepress is fashioned of wood, Rabbi Yehuda HaNasi says: One may cleanse it, but the Rabbis say: One must peel off the pitch completely. And if the winepress is of earthenware, even if one peeled off the pitch, this press is forbidden.
קישוריםעין משפט נר מצוהרי״ףרש״יראב״ןר״י מלונילתוספות רי״ד מהדורה תנינאתוספות רי״ד מהדורה תליתאהרמב״ןרשב״ארא״הבית הבחירה למאיריריטב״אמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםהכל
 
(2) גמ׳גְּמָרָא: אָמַר רָבָא דַּוְקָא זְפָתָהּ אֲבָל דָּרַךְ בָּהּ לֹא פְּשִׁיטָא זְפָתָהּ תְּנַן מַהוּ דְּתֵימָא הוּא הַדִּין אֲפִילּוּ דָּרַךְ בָּהּ וְהַאי דְּקָתָנֵי זְפָתָהּ אוֹרְחָא דְּמִלְּתָא קָתָנֵי קמ״לקָא מַשְׁמַע לַן.

GEMARA: Rava says: The requirement to cleanse the winepress applies specifically if the gentile lined it with pitch. But if he only trod on his grapes in it without lining it with pitch, this is not required. The Gemara asks: Isn’t this obvious? We learned in the mishna that cleansing the winepress is necessary if the gentile lined it with pitch. The Gemara responds: Lest you say that the same is true that it requires cleansing even if he trod on his grapes in it, and the fact that the mishna teaches a case where he lined it with pitch is because the mishna is teaching the manner in which the matter typically occurs, therefore Rava teaches us that this is not the case.
רי״ףרש״יר״י מלונילתוספות רי״ד מהדורה תנינארמב״ןרא״הבית הבחירה למאיריבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

גמ׳ אבל דרך בה – בשאינה זפותה לא בעיא ניגוב אלא הדחה.
אורחא דמילתא קתני – שדרך הזופתין לזרוק בו יין.
גמרא. אמר רבא דוקא שזפתא. כלומר, דוקא שזפתה הגוי, שהטיל בה גוי מעט [יין] של היתר להעביר טעם הזפת, ולא דרך בה אחר כן, הוא דסגי לה בניגוב, לפי שיש לתלות שהגוי נמי לא ניסך אותו יין שהשליך בגת להעביר טעם הזפת כיון שהיה יודע בו שהוליך לאיבוד. אבל אם דרך בה הגוי אחר כן, ואותו יין ודאי מנוסך הוא לע״ז מסתמא, לא סגי ליה בניגוב, אלא קילוף נמי צריך, לפי שיש לחוש שמא נכנס היין בסדקי הזפת כשדרך בה הגוי ענבים. ואם אינו יכול לקלוף את הזפת, בעיא מלוי שלשה ימים ומערן מעת לעת, ואותו יין שנבלע בסדקי הזפת פולטו עכשיו באילו שלשה ימים, ד⁠[כ]⁠בולעו כך פולטו.
אמר רבא דוקא שזפתה כול׳ – עיין בקוטרסי בפרק י׳ דכלים.
ה״גא אמר רבא דוקא זפתה אבל דרך בה, כלומר בזפותה, לא סגי לה בנגוב. לא גרסי׳ בה איכא דאמרי כלל. ואיכא דגריס איכא דאמרי אמר רב׳ דוקא זפתה אבל דרך בה לא סגי לה בנגוב. כי ההוא דאתא [ב לקמיה דר׳ חייא וכו׳ דמעיקרא כי חזיה דשיעא סבר לא דרך בה היא, ולבסוף סבר ודאי דרך בה הוא דמשום הכי מפלו פילי ומלו חרמא.⁠ג ורש״י ז״ל גרסי דוקא זפתה אבל דרך בה לא בעיא נגוב, פי׳ דרך בה בלא זפתה. ולא דאיק, דתניא לקמן בשמעתין ושל עץ ושל אבן נגבד ואם היו מזופפין אסורין, אלמא בלא זפת נמי ינגב בשדרך בה, ואמאי לא מותבינן מיניה תיובתא להאי לישנא דרבא.⁠ה
א. כוונת רבינו: בגמרא שלנו איתא: אמר רבא דוקא זפתה אבל דרך בה (בשאינה זפותה) לא (בעי ניגוב אלא הדחה, רש״י) וכו׳. איכא דאמרי אמר רבא דוקא זפתה (ולא דרך בה הוא דסגיא בניגוב) אבל דרך בה (בגת מזופפת) לא סגי לה בניגוב (אלא בקילוף, משום דעייל חמרא בפילא דזיפתא, רש״י). וכוונת רבינו שאין לגרוס המאמר הראשון, והטעם יבאר להלן.
ב. מוסב אמאמר דרבא דאם דרך בה לא סגי לה בניגוב אלא בקילוף.
ג. חרמא, כן בכ״י, וצ״ל: חמרא, וכן בגמרא.
ד. צ״ל: ינגב, וכן לשון הגמרא.
ה. אלא משמע שאין לגרוס האי לישנא דרבא. ועי׳ בפי׳ הר״ן לרי״ף.
אמר רבא דוקא שזפתה גוי אבל דרך בה לא סגי לה בניגוב אלא בעיא קילוף – פירוש ואפילו גת של אבן בעיא קילוף ואחר כך ניגוב.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ב גמרא על האמור במשנתנו אמר רבא: דוקא גת שזפתה אמרו שצריך לנגבה, אבל אם רק דרך בה הגוי יין בגת הזו, בלא שיזפת אותה — לא צריך ניגוב, אלא מספיק שידיחנה. ותוהים: לשם מה לו להגיד זאת? פשיטא [פשוט הדבר], הרי במפורש ״זפתה״ תנן [שנינו במשנה]! ומשיבים, מהו דתימא [שתאמר]: הוא הדין אפילו דרך בה צריכה ניגוב, והאי דקתני [וזה ששנה] ״זפתה״, אין זה אלא משום שאורחא דמלתא קתני [דרכו של דבר שנה], שכך הדרך לעשות לפני שדורכים, קא משמע לן [משמיע לנו] רבא שלא.
GEMARA: Rava says: The requirement to cleanse the winepress applies specifically if the gentile lined it with pitch. But if he only trod on his grapes in it without lining it with pitch, this is not required. The Gemara asks: Isn’t this obvious? We learned in the mishna that cleansing the winepress is necessary if the gentile lined it with pitch. The Gemara responds: Lest you say that the same is true that it requires cleansing even if he trod on his grapes in it, and the fact that the mishna teaches a case where he lined it with pitch is because the mishna is teaching the manner in which the matter typically occurs, therefore Rava teaches us that this is not the case.
רי״ףרש״יר״י מלונילתוספות רי״ד מהדורה תנינארמב״ןרא״הבית הבחירה למאיריבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) אִיכָּא דְּאָמְרִי אָמַר רָבָא דַּוְקָא זְפָתָהּ אֲבָל דָּרַךְ בָּהּ דלָא סַגִּי לַהּ בְּנִיגּוּב פְּשִׁיטָא זְפָתָהּ תְּנַן מַהוּ דְּתֵימָא ה״ההוּא הַדִּין דַּאֲפִילּוּ דָּרַךְ בָּהּ וְהַאי דְּקָתָנֵי זְפָתָהּ אוֹרְחָא דְמִלְּתָא קָתָנֵי קמ״לקָא מַשְׁמַע לַן דַּוְקָא זְפָתָהּ אֲבָל דָּרַךְ בָּהּ לָא סַגִּי לַהּ בְּנִיגּוּב.

There are those who say that Rava says: Cleansing the winepress is effective specifically if the gentile lined it with pitch. But if he trod on his grapes in it as well, cleansing it is not sufficient to purify the winepress. The Gemara asks: Isn’t this obvious? We learned in the mishna that cleansing the winepress is sufficient if the gentile lined it with pitch. The Gemara responds: Lest you say that the same is true and that cleansing is sufficient even if he trod on his grapes in it, and the fact that the mishna teaches a case where he lined it with pitch is because the mishna is teaching the manner in which the matter typically occurs, therefore Rava teaches us that cleansing the winepress is sufficient specifically if he lined it with pitch, but if he trod on his grapes in it, cleansing it is not sufficient.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יבית הבחירה למאיריבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

א״ד אמר רבא דוקא זפתה – ולא דרך בה הוא דסגיא בניגוב.
אבל דרך בה – עובד כוכבים בגת מזופפת.
לא סגי לה בניגוב – אלא בקילוף משום דעייל חמרא בפילי דזיפתא.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

איכא דאמרי [יש שאומרים], אמר רבא: דוקא זפתה מנגבה והיא טהורה, אבל אם גם דרך בה לא סגי [די] לה בניגוב, אלא צריכה הכשר טוב יותר. ומקשים: פשיטא [פשוט הדבר], הרי ״זפתה״ תנן [שנינו במשנה]! ומשיבים, מהו דתימא [שתאמר]: הוא הדין שאפילו אם גם דרך בה די לה בניגוב, והאי דקתני [וזה ששנה] זפתה, אורחא דמלתא קתני [דרכו של דבר שנה], קא משמע לן [משמיע לנו] שדוקא זפתה, אבל דרך בה לא סגי [די] לה בניגוב.
There are those who say that Rava says: Cleansing the winepress is effective specifically if the gentile lined it with pitch. But if he trod on his grapes in it as well, cleansing it is not sufficient to purify the winepress. The Gemara asks: Isn’t this obvious? We learned in the mishna that cleansing the winepress is sufficient if the gentile lined it with pitch. The Gemara responds: Lest you say that the same is true and that cleansing is sufficient even if he trod on his grapes in it, and the fact that the mishna teaches a case where he lined it with pitch is because the mishna is teaching the manner in which the matter typically occurs, therefore Rava teaches us that cleansing the winepress is sufficient specifically if he lined it with pitch, but if he trod on his grapes in it, cleansing it is not sufficient.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יבית הבחירה למאיריבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) כִּי הָהוּא דַּאֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי חִיָּיא א״לאֲמַר לֵיהּ הַב לִי גַּבְרָא דדכי לִי מַעְצַרְתַּאי א״לאֲמַר לֵיהּ לְרַב זִיל בַּהֲדֵיהּ וַחֲזִי דְּלָא מְצַוְּחַתְּ עֲלַי בֵּי מִדְרְשָׁא אֲזַל חַזְיַיהּ דַּהֲוָה שִׁיעָא טְפֵי אֲמַר הָא וַדַּאי בְּנִיגּוּב סַגִּי לַהּ בַּהֲדֵי דְּקָא אָזֵיל וְאָתֵי חֲזָא פִּילָא מִתּוּתֵיהּ וַחֲזָא דַּהֲוָה מְלֵא חַמְרָא אֲמַר הָא לָא סַגִּי לַהּ בְּנִיגּוּב אֶלָּא בְּקִילּוּף וְהַיְינוּ דא״לדַּאֲמַר לִי חַבִּיבִי חֲזִי דְּלָא מְצַוְּחַתְּ עֲלַי בֵּי מִדְרְשָׁא.

This is similar to an incident involving a certain man who came before Rabbi Ḥiyya and said to him: Give me a man who will purify my winepress that I purchased from a gentile. Rabbi Ḥiyya said to Rav: Go with him and see to it that you conduct yourself in such a manner that will not cause people to complain against me in the study hall. Rav went with him and saw that the winepress was very smooth with pitch. Rav said: Cleansing will certainly be sufficient for this, because it does not absorb the wine. While Rav was going and coming, he saw a crack underneath his feet and saw that it was full of wine. He then said: Cleansing is not sufficient for this; rather, it requires peeling. And this is what my uncle [ḥavivi] meant when he said to me: See to it that you do not cause people to complain against me in the study hall.
רי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יתוספותבית הבחירה למאיריריטב״אמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ערך צוח
צוחא(עירובין ס.) א״ל אביי זיל עריב להו וחזי דלא מצווחת עלי בבי מדרשא (עבודה זרה עד:) א״ל רבי חייא לרב קום זיל וחזי דקא מצווחת עלי בבי מדרשא אמר היינו דאמר לי חביבי חזי דקא מצווחת לי עלי בבי מדרשא (א״ב לשון מקרא מראש הרים יצוחו).
א. [שרייען.]
דלא מצוחת עלי – לעשותן בהכשר שלא תפסיד את יינו ונמצא צווח עלי.
שיעא – חלקה.
דהוה שיעא – פירש ה״ר פטר כלי שנקב בו ונסתם בזפת אינו חמור ככלי מזופף שהחמירו בו אפילו לפי שעה לפי שמכניסו לקיום ולא משום דבלע ולכך רצה רב להתיר גת של אבן זפותה דהוה שיעא ולא חש לבליעת זפת וא״כ סתימת זפת הכלי שאין עשוי לקיום סגי ליה בהדחה ככלי עצמו או ניגוב אם הוא כלי שצריך ניגוב ולפי זה המשפך שלנו שמזופפין מעט סביב הברזל סגי להו בניגוב כמו המשפך עצמו מיהו בכלים מזופפים יש להחמיר שרגילים ומצוים.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ההוא דאתא לקמיה כו׳ – עד הא לא סגי לה בנגוב לישנא מוכח דלא בעי מלוי וערוי דלא קאמ׳ אלא דסגי לה בנגוב מכלל דביותר מנגוב דהיינו קלוף ונגוב סגי לה וכן הלכה.
תוס׳ בד״ה דהוה שיעא כו׳ ולכך רצה רב להתיר גת של אבן כו׳ ולא חש לבליעת זפת כו׳ עכ״ל יש לדקדק מאי אולמא ליה לאתויי מרב הא הך מלתא משנה שלימה היא גת של אבן זפותה מנגבה וסגי ויש לפרש דה״ר פטר רוצה להביא ראיה דבכלי שניקב ונסתם בזפת אף כשנשתמש ביד עובד כוכבים סגי בניגוב ואין לחוש לבליעת זפת דהך מלתא ליכא לאתויי ראיה ממתניתין דאדרבה רבא מוקי לה דוקא בלא דרך אבל עובדא דרב משמע דמיירי בנשתמש ביד עובד כוכבים כדקאמר דדכי לי מעצרתאי ואפ״ה היה רוצה להתיר בניגוב משום דליכא למיחש לבליעה ולא אסרה אלא משום דחזא ביה פילי דלא מהני בהו ניגוב ורבא דאסר נמי בדרך בה משום פילי ולא משום בליעת זפת וא״כ בניקב הכלי ונסתם בזפת דלא שייך ביה פילי שרי וסיים בדבריו מיהו בכלים שכולם מזופפים יש להחמיר מפני שרגילים ומצויים בהם פילי ואין לחלק בין דריכת הגת לשימוש של שאר כלים כיון דאיכא למיחש לפילי אסור ודו״ק:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

והוא כי [כמו] המסופר על ההוא דאתא לקמיה [אדם אחד שבא לפני] ר׳ חייא, אמר ליה [לו]: הב לי גברא דדכי לי מעצרתאי [תן לי אדם שיטהר לי את הגת שלי] שלקח מן הגוי, אמר ליה [לו] ר׳ חייא לרב: זיל בהדיה, וחזי דלא מצוחת עלי בי מדרשא [לך עמו, וראה שתנהג כך שלא תגרום שיצווחו עלי בבית המדרש]. אזל חזייה דהוה שיעא טפי [הלך רב, ראה שהיתה הגת מזופפת והיתה חלקה ביותר], אמר: הא [זה] ודאי בניגוב סגי [מספיק] לה, שהרי אינה בולעת. בהדי דקא אזיל ואתי [בזמן שהיה הולך ובא], חזא פילא מתותיה וחזא דהוה מלא חמרא [ראה סדק מתחתיו, תחת הזפת, וראה שהיה מלא יין], אמר: הא [זו] לא סגי [די] לה בניגוב אלא בקילוף, והיינו [וזה] שאמר לי חביבי (דודי, ר׳ חייא): חזי דלא מצוחת עלי בי מדרשא [ראה שלא תגרום שיצווחו עלי בבית המדרש].
This is similar to an incident involving a certain man who came before Rabbi Ḥiyya and said to him: Give me a man who will purify my winepress that I purchased from a gentile. Rabbi Ḥiyya said to Rav: Go with him and see to it that you conduct yourself in such a manner that will not cause people to complain against me in the study hall. Rav went with him and saw that the winepress was very smooth with pitch. Rav said: Cleansing will certainly be sufficient for this, because it does not absorb the wine. While Rav was going and coming, he saw a crack underneath his feet and saw that it was full of wine. He then said: Cleansing is not sufficient for this; rather, it requires peeling. And this is what my uncle [ḥavivi] meant when he said to me: See to it that you do not cause people to complain against me in the study hall.
רי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יתוספותבית הבחירה למאיריריטב״אמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) ת״רתָּנוּ רַבָּנַן הַגַּת וְהַמַּחַץ וְהַמַּשְׁפֵּךְ שֶׁל גּוֹיִם1 רַבִּי מַתִּיר בְּנִיגּוּב וַחֲכָמִים האוֹסְרִין וּמוֹדֶה רַבִּי בְּקַנְקַנִּים שֶׁל גּוֹיִם2 ושֶׁהֵן אֲסוּרִין וּמָה הֶפְרֵשׁ בֵּין זֶה לָזֶה זֶה מַכְנִיסוֹ בְּקִיּוּם וְזֶה אֵין מַכְנִיסוֹ בְּקִיּוּם וְשֶׁל עֵץ וְשֶׁל אֶבֶן יְנַגֵּב וְאִם הָיוּ מְזוּפָּפִין אֲסוּרִין.

The Sages taught: With regard to the winepress and its utensils, the ladle and the funnel, which belong to gentiles, Rabbi Yehuda HaNasi permits them by cleansing, and the Rabbis deem them forbidden. And Rabbi Yehuda HaNasi concedes with regard to earthenware jugs belonging to gentiles that they are forbidden. And what is the difference between this case and that case? This jug contains the wine for storage purposes, and that case, involving a ladle and a funnel, involves utensils that do not contain it for storage purposes but only temporarily. And if the winepress or its utensils are fashioned of wood or stone, one must cleanse them, but if they were lined with pitch, they are forbidden, and cleansing is not sufficient to render them permitted.
1. כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: ״עובדי כוכבים״.
2. כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: ״עובדי כוכבים״.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יתוספותר״י מלונילרשב״ארא״הבית הבחירה למאיריריטב״אבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מחץ – כלי שדולין בו מן הבור לחבית. הגת והמחץ והמשפך כו׳ בשל חרס עסקינן מדקתני סיפא של עץ ושל אבן כו׳ ובשאין מזופפות עסקינן מדקתני סיפא ואם הן מזופפות מכלל דכולה רישא בשאין מזופפין.
ר׳ מתיר בניגוב – ולקמן פריך והא אנן תנן בשל חרס אע״פ שקילף הזפת אסורה.
ומודה בקנקנים – של חרס אע״פ שאין מזופפין שאסורין עד שימלאם ג׳ ימים מים ומערן מעת לעת כדאמרינן באין מעמידין (לעיל לג.).
מכניסו – כינוסו של קנקן לקיום שהוא שוהה בו יין זמן מרובה.
ושל עץ ושל אבן – מנגבן והן טהורים דברי הכל כל זמן שאין מזופפין.
ואם היו מזופפין אסורים – עד שיקלוף.
הגת והמחץ והמשפך כו׳ – ושל עץ ושל אבן מנגבן וזהו טהרתם כשאינם מזופפים מיירי ולקמן מוקמינן בדרך בה עובד כוכבים וא״ת והא רבא אמר לעיל גבי מתני׳ בדרך בה עובד כוכבים סגי לה בהדחה בעלמא וי״ל דמתני׳ דלעיל מיירי בגת של ישראל שדרך בה עובד כוכבים לפי שעה אבל הכא מיירי בשל עובד כוכבים דבליעא טובא לפי שהרבה פעמים דרך בה העובד כוכבים וא״ת א״כ היכי פריך בסמוך ממתני׳ דקתני דסגי בניגוב במזופפין להך ברייתא דקתני בה ואם היו מזופפין אסורין ומאי קושיא הא אוקימנא מתני׳ בשל ישראל וברייתא בשל עובדי כוכבים כדפרישי׳ וי״ל דבמזופפין אין לחלק בין של עובדי כוכבים לשל ישראל לפי שהזפת מבליע בשעה מועטת.
ת״ר הגת והמחץ. שהוא כלי ששואבין בו בבור של יין, בלע׳ פרד. והמשפך. שקורין בלע׳ אנבוט. והם של חרס, [וה]⁠כניסו בו יין. ר׳ מתיר בניגוב. דהואיל והם דבר שאין [מכניס]⁠ו לקיום, לא בעי עירוי ומילוי ג׳ ימים. וחכמים או⁠[סרין]. דבעי עירוי ומילוי ג׳ ימים. ומודה ר׳ בקנקנים, של [חרס], של גוים שהן אסורין. ובעו מילוי ועירוי ג׳ ימים. מה הפרש בין זה לזה. כלומר, אמאי מודה ר׳ בקנקנים [דאיסו]⁠רן יותר מגת ומחץ ומשפך. ומשני, זה מכניסו [לקיום]. כלומר, קנקנים מכניסו לקיום הוא, ובאלו מכניסו לקיום. וא⁠[ם] אלו גת ומחץ ומשפך הם של עץ או של אבן, (ונגב) [ינגב]. והם טהורים לדברי הכל, [ד]⁠עץ ואבן לא בלעי טובא כחרש. ואם היו מזופפות. אלו גת ומחץ ומשפך, בין של עץ בין של אבן, אסורות, לדברי הכל, דלא סגי להו בניגוב אלא בעי קילוף, מפני שנכנס היין בפילי דזיפתא.
והא אנן תנן גת של אבן שזפתה הגוי, מנגבה והיא טהורה. לדברי הכל. וגת [של עץ] שזפתה הגוי ר׳ אומר ינגב, דסבר ר׳ דגת של עץ ושל אבן זפותין, חד דינא אית להו, ובניגוב סגי להו, וקשיא דר׳ אדר׳, בגת של עץ זפותה, דבמתני׳ אמר ר׳ ינגב, והוא אמר אם היו מזופפות אסורות, דלא סגי להו בניגוב, וקשיא בגת של אבן שזפתה גוי, מנגבה והיא טהורה לדברי הכל, והכא קתני אם היו מזופפות אסורות לדברי הכל, דלא סגי להו בניגוב. ומשני, מתני׳ בדלא דרך בה. אחר (הזפותה) [הזפיתה], כדאוקמה רבא בלישנא בתרא, הילכך לר׳ בין של אבן בין של עץ ינגב. ולרבנן, אבן דלא בלע טובא, ינגב, עץ דבלע טפי, בעי קילוף. אבל בריתא אירי בדדרך בה הגוי אחר שזפתה, הילכך בין של עץ בין של אבן אסורות לדברי הכל, דלא סגי להו בניגוב ובעי קילוף, שאין אדם יכול לעשות ניגוב יפה על גבי הזפת.
וגת של עץ ושל אבן שאינה זפותה ודרך בה הגוי תחלה בעיא נגוב. כדקתני בברייתא ושל עץ ושל אבן ינגב, ואוקימנא לה בגמרא בשדרך בה. ואם לא דרך בה הגוי תחלה אלא שהיה תחלת תשמישתה על ידי ישראל, אף על פי שנגע בה הגוי בעוד שיש שם יין הרבה ושכשך בה, או אפילו דרך בה גוי אחר כך, נראה מתוך גרסתו של רש״י ז״ל שהגת הזה אינה צריכה רק הדחה בעלמא. דאיהו גריס בגמרא דעל הא מתניתין דגת של אבן, אמר רבא דוקא שזפתה אבל דרך בה, כלומר בשאינה זפותה והיא בלועה כבר מיינו של ישראל, לא בעיא נגוב. והכי נמי גרסי רבותינו הצרפתים ז״ל, ואותיבו עלה תיובתא מדקתני בברייתא ושל עץ ושל אבן ינגבן, ואוקימנא לה בשאינה זפותה, אלמא אפילו בדרך בה לבד בעיא נגוב. ומפרקינן לה דמתניתין בגת של ישראל שנבלעה כבר מיין היתר, וברייתא ביין של גוי וכדקתני בהדיא בברייתא הגת והמחץ והמשפך של גוים. אבל בגת זפותה אין חלוק בין שתחלת תשמישה על ידי גוים בין שתחלת תשמישה על ידי ישראל, והיינו דפרכינן בגמרא על ההיא ברייתא דקתני של עץ ושל אבן וכו׳ ואם היו מזופתין אסורין, והתנן הגת של אבן שזפתה גוי מנגבה והיא טהורה, ולא משנינן מתניתין בשל ישראל דקיל טפי, משום דבזפותות אין הפרש בין ישראל לגוים. וראיתי לרמב״ן נ״ר דלא חלק בין דרך בה ישראל תחלה לדרך בה גוי תחלה, דאפילו אינה זפותה ודרך בה, ואפילו לאחר שדרך בה ישראל, לעולם בעיא נגוב, דהכי גרסינן במילתיה דרבא דוקא זפתה אבל דרך בה לא סגי בה בלא נגוב, כלומר אם היא זפותה, ולא גרסינן בגמרא איכא דאמרי כלל. והראב״ד ז״ל הכי נמי גריס. מיהו הוא ז״ל גריס בה איכא דאמרי, ותרווייהו חדא לישנא נינהו, וליכא בין לישנא קמא ללישנא בתרא אלא דבלישנא קמא גרסינן רבא ובאיכא דאמרי גרסינן רבה, כלומר איכא דאמרי (רבא) [רבה] אמרה לא (רבה) [רבא]. ומכל מקום גם הראב״ד ז״ל מודה ובא כדברי רבותינו הצרפתים ז״ל, שכך כתב בהדיא בפירושיו: וכי אמרינן גת ומחץ ומשפך של עץ ושל אבן דבעי נגוב, הני מילי שתחלת תשמישן ביד גוי, אבל אם נשתמש בהן ישראל פעם ראשון ושני, אף על פי שנשתמש בהן גוי אחר כך, בשל אבן סגי ליה בשכשוך, כדאמרינן בפרק אין מעמידין (עבודה זרה לג:) גבי כסא דפחרא וגבי חצבי שחימי דארמאי, עד כאן.
ואותן גיגיות גדולות שלנו שרגילין לדרוך בהן ברגל בלא קורה, דינן כדין גתות אלו ששנאן במשנתינו וצריכות נגוב או קלוף אם הם זפופות, שהרי גתות שהיו בימי חכמים לא היה להם גלגל וקורה אלא לבית הבד בלבד, דגבי בית הבד הזכירו תמיד קורה או עקל, כדאמרינן בשבועות (שבועות כט.) נחש כקורת [בית] הבד, ובסנהדרין פרקא (קמא) [שלישי] (סנהדרין כו.) לעקל בית הבד, ובשלהי יציאות השבת (שבת יח.) ושוין שטוענין בקורת בית הבד ועגולי הגת, אבל בגתות לא היו עושין (הרב) גלגל וקורה אלא דריכת הרגל, כדתנן (עבודה זרה נה.) לוקחין גת בעוטה, וכן מהו לדרוך עם הנכרי בגת (עבודה זרה נו:) ובעינן והא קא מנסך ברגל, אלמא בועטין בהן ברגל ואפילו הכי הצריכום נגוב וקלוף, והילכך אפילו בגיגיות שלנו שאינם זפותות, אם דרך בהן גוי תחלה לדברי הכל צריכין נגוב, ואם דרך בהן ישראל תחלה, לפי גרסתו של רש״י ז״ל ורבותינו הצרפתים ז״ל אין צריך אלא הדחה בעלמא, וכן כתב מפורש הראב״ד ז״ל בפירושיו, ולדברי הרמב״ן נ״ר צריכין אף הן נגוב.
ת״ר הגת והמחץ והמשפך של גוים ר׳ מתיר בניגוב וחכמים אוסרין – פירוש בכלי [חרס] ........ קסברי דכלי חרס בגת ככלי עץ שמכניסו לקיום, אבל בגת דעלמא דלאו כלי חרס ליכא מאן דאמר דלא [סגי לה בניגוב].
מודה ר׳ בקנקנים של גוים שהן אסורין – פירוש אע״ג דאפליג בה להקל לא תימא [דמקיל] ר׳ יהודה בקנקנים של חרס. מה הפרש בין זה לזה זה מכניסו לקיום וזה אין מכניסו לקיום.
של עץ ושל אבן ינגב ואם היו מזופתין אסורין – פירוש עד שיקלוף את הזפת, ואחר כך ינגב. והא אנן תנן גת של אבן שזפתה גוי מנגבה ישראל והיא טהורה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

תנו רבנן הגת כו׳ – רישא בשל חרס היא מדקתני ומודה ר׳ בקנקנים של גוים ותו מדקתני סיפא ושל עץ ושל אבן ובודאי שלא נשנית רישא זו אלא משום כח דהתירא דר׳ דאילו לרבנן אפי׳ בכוסות של חרס שאין מכניסן לקיום כלל כל דאשתי בהו גוי פעם ראשון ושני אסורין כדפרש״י ז״ל והגאונים ז״ל בפרק אין מעמידין וכיון דקתני ומודה ר׳ שמעינן דאוסרין דאמרין רבנן דומיא דקנקנים הוא שאוסרין עד שימלא ויערה אבל הא דקתני סיפא בשל אבן ושל עץ שאם היו מזופתין פירושו אסורין עד שיקלוף וינגב ובהכי סגי וכדקתני מתני׳ בשל עץ וחכמים אומרים יקלוף את הזפת ואי לא אדפרכינן על מתניתא מרישא דמתני׳ בלחוד דגת של אבן אמאי לא פרכינן נמי מסיפא דמתני׳ דהתם קתני לרבנן דשל עץ מזופתת יקלוף והכא קתני לדברי הכל שאם היו מזופתין אסורין עד שימלא ויערה ונימא כדאמרינן גבי אידך דמתני׳ בשלא דרך בה וברייתא דדרך בה אלא לאו ש״מ דהאי איסורין עד שיקלוף קאמר ובקלוף ונגוב סגי וכן פירש רבינו נר״ו ומורי הרא״ה ז״ל.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

תנו רבנן [שנו חכמים]: הגת, והכלים המשמשים עמה, המחץ (דלי) והמשפך של גוים שהיו של חרס, רבי מתיר אותם בניגוב בלבד, וחכמים אוסרין. ומודה רבי בקנקנים של חרס של גוים שהן אסורין. ויש לשאול: ומה הפרש בין זה לזה בין הגת והקנקנים? ומסבירים: זה קנקן מכניסו בקיום כדי להתקיים זמן רב עם היין שבתוכו, וזה הדברים האחרים אין מכניסו בקיום, אלא היין נמצא בהם לפי שעה. ואם היו הגת והמחץ והמשפך של עץ ושל אבןינגב, ואם היו מזופפיןאסורין, שאין די להם בניגוב.
The Sages taught: With regard to the winepress and its utensils, the ladle and the funnel, which belong to gentiles, Rabbi Yehuda HaNasi permits them by cleansing, and the Rabbis deem them forbidden. And Rabbi Yehuda HaNasi concedes with regard to earthenware jugs belonging to gentiles that they are forbidden. And what is the difference between this case and that case? This jug contains the wine for storage purposes, and that case, involving a ladle and a funnel, involves utensils that do not contain it for storage purposes but only temporarily. And if the winepress or its utensils are fashioned of wood or stone, one must cleanse them, but if they were lined with pitch, they are forbidden, and cleansing is not sufficient to render them permitted.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יתוספותר״י מלונילרשב״ארא״הבית הבחירה למאיריריטב״אבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) וְהָתְנַן גַּת שֶׁל אֶבֶן שֶׁזְּפָתָהּ גּוֹי1 מְנַגְּבָהּ וְהִיא טְהוֹרָה מַתְנִיתִין דְּלֹא דָּרַךְ בָּהּ בָּרַיְיתָא דְּדָרַךְ בָּהּ.

The Gemara raises an objection to the last clause of the baraita: But didn’t we learn in the mishna that in the case of a stone winepress that a gentile lined with pitch, one may cleanse it and it is pure? The Gemara answers: The mishna is referring to a case where the gentile did not tread on his grapes in it, whereas the baraita is referring to a case where he trod on his grapes in it.
1. כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: ״עובד כוכבים״.
רי״ףרש״ירא״הבית הבחירה למאיריריטב״אבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

והא אנן – תנן בשל אבן אפילו זיפתה מנגבה דברי הכל ולר׳ ינגב בשל עץ והכא קתני אפילו בשל אבן דברי הכל אסורין קשיא בשל אבן דברי הכל אדברי הכל ובשל עץ קשיא דרבי אדר׳.
מתני׳ דלא דרך בה – הלכך בשל אבן דברי הכל בניגוב סגי ובשל עץ לר׳ ינגב.
ברייתא דדרך בה – הלכך אפי׳ בשל אבן בעי קילוף וכ״ש בשל עץ.
מתניתין דלא דרך בה – פירוש ולהכי סגיא בניגוב בלא קילוף.
ברייתא דדרך בה – פירוש ולהכי לא סגי לה בניגוב בלא קילוף.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

והא אנן תנן גת של אבן שופתה גוי מנגבה – פי׳ ואילו הכא בברייתא קתני אם היו מזופתין אסורין עד שיקלוף ופרקינן מתני׳ דלא דרך בה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

על ההלכה האחרונה שהוזכרה מקשים: והתנן [והרי שנינו במשנתנו]: גת של אבן שזפתה גוימנגבה והיא טהורה! ומשיבים: מתניתין [משנתנו] מדברת במקרה שלא דרך בה כלל, ואילו בברייתא מדובר שדרך בה יין לאחר מכן. ועוד דנים בברייתא זו.
The Gemara raises an objection to the last clause of the baraita: But didn’t we learn in the mishna that in the case of a stone winepress that a gentile lined with pitch, one may cleanse it and it is pure? The Gemara answers: The mishna is referring to a case where the gentile did not tread on his grapes in it, whereas the baraita is referring to a case where he trod on his grapes in it.
רי״ףרש״ירא״הבית הבחירה למאיריריטב״אבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) אָמַר מָר הַגַּת וְהַמַּחַץ וְהַמַּשְׁפֵּךְ שֶׁל גּוֹיִם1 רַבִּי מַתִּיר בְּנִיגּוּב וַחֲכָמִים אוֹסְרִין וְהָאֲנַן תְּנַן שֶׁל חֶרֶס אע״פאַף עַל פִּי שֶׁקָּלַף אֶת הַזֶּפֶת הֲרֵי זוֹ אֲסוּרָה אָמַר רָבָא סֵיפָא דמתני׳דְּמַתְנִיתִין אֲתָאן לְרַבָּנַן.

The Master said above: With regard to the winepress and the ladle and the funnel that belong to gentiles, Rabbi Yehuda HaNasi permits them by cleansing, and the Rabbis deem them forbidden. The Gemara asks: But didn’t we learn in the mishna that if the winepress is of earthenware, even if one peeled off the pitch this press is forbidden? Rava said: In the last clause of the mishna we arrive at the opinion of the Rabbis.
1. כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: ״עובדי כוכבים״.
רי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יבית הבחירה למאיריריטב״אבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ערך מחץ
מחץא(פרה פרק ד) לא בשולי המחץ ולא במגופת החבית. (סוף טהרות) היה זולף במחץ. פי׳ שולי המחץ תחתונו של מחץ ומחץ זה דומה לגת כמו שאמר לענין יין נסך. (עבודה זרה עד:) הגת והמחץ והמשפך רבי מתיר בניגוב וחכמים אוסרים וכלים של חרס הן.
א. [קופע.]
אמר מר הגת והמחץ והמשפך של חרס ר׳ מתיר בניגוב – הואיל ואינם מזופפין.
והא אנן תנן ושל חרס אע״פ שקילף את הזפת הרי זו אסורה – אלמא אפילו לר׳ חרס גופיה בלע ולא סגי בניגוב ואפי׳ לא דרך וכ״ש הכא דאוקמינן ברייתא דדרך בה.
סיפא דמתני׳ אתאן לרבנן – והכי קאמרי רבנן של אבן כי לא דרך בה ינגב ושל עץ יקלוף ושל חרס אסורה ולרבי של אבן ושל עץ ינגב ושל חרס יקלוף כדקתני בברייתא דכשאינה מזופפת סגי בניגוב אלמא מזופפת ינגב ושריא.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

והא אנן תנן ושל חרס כו׳ – וקס״ד דסיפא דברי הכל היא ופרקינן דסיפא דמתני׳ אתאן לרבנן דבעו בגת של חרס מלוי וערוי אף על פי שאינה מזופתת. ואפשר היה לומר דדוקא בשתחלת תשמישן על ידי גוי וכדקתני ברישא דברייתא הגת והמחץ והמשפך של גוים אבל אם תחלת תשמישן בישראל ואחר כך דרך בה הגוי בנגוב סגי לה וכדאמרינן לגבי כוסות של חרס דתחילת תשמישן בישראל דסגי להו בהדחה כשאר כלים של עץ שאין מכניסן לקיום הכא נמי בנגוב סגי לה בשל עץ ולפי זה כיון דסיפא אתאן לרבנן דוקא לא היה צריך לשנותה דאפילו בכוסות של חרס אוסרין אלא שהתנא רצה לפרש דיני כל הגתות ואם תמצא לומר שלא חלקו חכמים בכלי הגת בין שתחילת תשמישן בגוי או בישראל הוצרכה משנתינו בגת של חרס להשמיענו דין זה ומאי דקתני בברייתא הגת והמחץ של גוים משום כח דהיתרא דר׳ נקטה דאפי׳ בשל גוי שרי בנגוב וזה נכון יותר מדלא פרישו לה בגמ׳ להאי הפרישה וכן נראה שיטת רבינו ורבו הרמב״ן ז״ל.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמר מר [החכם]: הגת והמחץ והמשפך של חרס של גוים, רבי מתיר בניגוב, וחכמים אוסרין. ומקשים: והאנן תנן [והרי אנו שנינו במשנתנו]: גת של חרס, אף על פי שקלף את הזפתהרי זו אסורה! אמר רבא: סיפא דמתניתין אתאן לרבנן [בסוף משנתנו באנו לשיטת חכמים] שאוסרים גם בשל חרס.
The Master said above: With regard to the winepress and the ladle and the funnel that belong to gentiles, Rabbi Yehuda HaNasi permits them by cleansing, and the Rabbis deem them forbidden. The Gemara asks: But didn’t we learn in the mishna that if the winepress is of earthenware, even if one peeled off the pitch this press is forbidden? Rava said: In the last clause of the mishna we arrive at the opinion of the Rabbis.
רי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יבית הבחירה למאיריריטב״אבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) דָּרֵשׁ רָבָא זנַעֲוָה אַרְתַּחוּ רָבָא חכִּי הֲוָה מְשַׁדַּר גּוּלְפֵי לְהַרְפַּנְיָא סָחֵיף לְהוּ אַפּוּמַּיְיהוּ וְחָתֵים לְהוּ אַבִּירְצַיְיהוּ קָסָבַר כׇּל דָּבָר שֶׁמַּכְנִיסוֹ לְקִיּוּם אֲפִילּוּ לְפִי שָׁעָה גְּזַרוּ בֵּיהּ רַבָּנַן.

Rava taught: If one has a tank of wine used by gentiles, he must scald it in order to render it permitted for use. When Rava would dispatch empty kegs to Harpanya, he would turn them over, placing them in their sacks on their openings, and seal the sacks on their brims, so that the gentile carriers would not be able to use them for wine. He maintained that with regard to anything that is used to contain wine for storage, even if the wine may be stored in it only temporarily, the Sages decreed that it is forbidden for use as though it had contained wine.
עין משפט נר מצוהרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יתוספותר״י מלונילרמב״ןרשב״ארא״הבית הבחירה למאיריריטב״אמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ערך ברץ
ברץא(עבודה זרה עד:) סחיף להו אפומייהו וחתים להו אבורצייהו ס״א וחתים להו אשולייהו.
ערך נעו
נעוב(עבודה זרה עד:) דרש רבא נעוה ארתחו והשיקו היקבים תירוש ויצהר תרגום ויטפון נעווייא.
ערך קלף
קלףג(פסחים עה:) יקלוף את מקומו יקלוף את החיצון. (מעשרות פ״ד. ביצה יג:) המקלף בשעורים מקלף אחת אחת ואוכל פי׳ חושף הקליפה. (בסוף ביכורים) סלי נצרים של ערבה קלופה. (עבודה זרה עד) יקלוף את הזפת חשוף חשופה והשליך תרגום מקלף קלפא ורמא שייך זה בקלף הראשון (בראשית רבה פ״ג) כי אני חשפתי את עשו קלפית בצליא כל כך למה גיליתי מסתריו.
א. [בוידען איינעס געפעס.]
ב. [קעלטער.]
ג. [שעלען.]
נעוה ארתחו – הגת הרתיחו ברותחין. נעוה כמו יטופון נעווהי בחמר.
כי הוה משדר גולפי – כדים רקים.
סחיף להו אפומייהו – כופה אותן שוליהן למעלה ופיהן למטה משום חותם בתוך חותם.
וחתים להו אבירצייהו – חותם את פי השק כלפי שוליהן.
קסבר כל כלי שמכניסו לקיום אפילו – אין מוסרו לעובד כוכבים אלא לפי שעה גזרו ביה רבנן כיין עצמו כי היכי דלא ליתי לשהוייה ביד עובד כוכבים.
דרש רבא נעוה ארתחו – פירוש הגעילו הגתיות הגדולים מכאן אומר ר״ת דעירוי ככלי ראשון מדאמר הכא דעל ידי עירוי מפליט היין הבלוע בגת דעל כרחך ע״י עירוי קאמר הכא שהרי הגת גדולה וכבידה שאין יכולין לתתה לתוך יורה מרותחת כדי להגעילה אלא ע״כ על ידי עירוי קאמר והשתא כיון דהוה ככלי ראשון אם כן הני כלים שנאסרו ע״י כלי ראשון סגי להו בהגעלה ע״י עירוי אבל רשב״ם חולק על ר״ת ואומר דעירוי ככלי שני הוא לגמרי והא דמשמע הכא דגת סגי לה בעירוי שאני יין נסך דתשמישו ע״י צונן ועיקר דברי רשב״ם ור״ת במסכת שבת פרק כירה (דף מב. ושם) האילפס והקדרה שהעבירן מרותחין ושם האריכו ומסקנא דמילתא פי׳ רבינו ברוך דמילתא דעירוי תליא בפלוגתא דרב ושמואל דפ׳ כיצד צולין בפסחים (פסחים עו.) דפליגי אי תתאה גבר אי עילאה גבר וקיימא לן כמאן דאמר תתאה גבר מיהו גם עילאה מבשל ומבליע כדי קליפה דאדמיקר ליה בלע כדאמרינן פ׳ כיצד צולין הלכך עירוי אינו לא ככלי ראשון ולא ככלי שני לגמרי אלא מבשל ומבליע הוא כדי קליפה ולא יותר וא״כ כלים שנאסרו ע״י כלי ראשון שהם בלועים מעבר לעבר לא סגי בעירוי שהרי העירוי אינו מפליט אלא כדי קליפה ולא יותר והני קערות שהם בולעות על ידי עירוי היה נראה כמו כן דסגי להו בעירוי להגעילן וכן פירשתי בסדר ביעור חמץ בקרובץ שבת הגדול שיסד רבינו יוסף ט״ע (פחז) קדירות אין צריך לפלחא כו׳ וקערות מותרות כי שקיל מדורא עלייהו לאנחא ומיהו אין הלכה כך אלא צריך להגעילן בכלי ראשון משום דפעמים שתוחבין הקערות בתוך הכלי ראשון ותוך יורה מרותחת והשתא דפירשתי עירוי אינו לא מבליע ולא מפליט רק כדי קליפה אם כן הני חביות של עובדי כוכבים סגי להו בעירוי דומיא דגת דקאמר הכא נעוה ארתחו ואם היה מנסרן הנגר וקולפן במלקט וברהיטני ומסיר הקליפה של צד היין סגי בהכי בלא עירוי דהא כי נעביד להו עירוי אינו מפליט עירוי כי אם כדי קליפה כו׳.
רבא כי משדר להו גולפי להרפניא סחיף להו אפומייהו וחתים להו אבירצייהו – שמעינן מהכא דישראל השולח חביות ריקניות בבית עובד כוכבים או מעיר לעיר כדי לתקנן צריך לחותמן מבפנים בגחלת או באבן רכה שהיא כאבן סיד כדי שיהא ניכר אם העובד כוכבים נותן לתוכן יין מיהו יש לדחות דדוקא לדידהו שהיו חביות שלהם קטנים ונוחים לתת לתוכן יין ולערותם מיד אבל חביות שלנו שהם גדולים ואינם נוחים לתת לתוכן יין ולערותם מיד אין לחוש ואין צריך לחותמם ומכל מקום טוב להחמיר.
רבא כי הוה משדר גולפיה. דהיינו נודות, והיו ריקנין. (להופניא) [להרפניא]. שם מקום. סחיף להו אפומיהו. כלומר, שהיה כופה להם [א]⁠ת פיהן למטה. וחתים להו אשולייהו. כלומר, היה עושה חות⁠[ם] בשולי הנודות שהיו עומדין למעלה, דהיינו חותם בתוך חותם. קסבר כל דבר שמכניסו לקיום. כגון נודות. א⁠[פילו] לפי שעה גזרו ביה רבנן. כלומר, אף על פי שהגוי לא היה יכול ל⁠[השתמש] בו יין אלא לפי שעה ולא היה מכניסו לקיום, גזרי [בהו] רבנן והצריכום מילוי ועירוי ג׳ ימים, וכדי שלא [יצטרך] לכך, היה עושה בהם חותם בתוך חותם.
סחיף להוא אפומיהו והתים להו אבירצהו, פירש רש״י ז״ל משום חותם בתוך חותם, ואם כן לא עביד כר׳ אליעזרב, ותו קשיא לי דכל היכא דליכא משום נסוך לא חיישינן לזיופא לדברי הכל כדאמרינןג בחומץ ויין מבושל שלנו ביד גוים, דאי משום חלופי כיון דאיכא חותם אחד לא טרח ומזיף, וכל שכן משום תשמיש שעה דכלים,⁠ד אלא סחיף דקולא אפומיהוה ומהדק ליה, וחתיםו נקב אחר שבשוליהן וחותם אחרז הוא.
א. לשון הגמרא: רבא כי הוה משדר גולפי (כדים רקים) להרפניא סחיף להו אפומייהו (כופה אותן שוליהן למעלה ופיהן למטה משום חותם בתוך חותם, רש״י) וחתים להו אבירצייהו (חותם את פי השק כלפי שוליהן).
ב. לעיל לא, א.
ג. שם כט, ב — ל, א.
ד. עיין בפי׳ הר״ן לרי״ף (לח, ב) שמביא קושיא זו בשם רבינו.
ה. שמהדק דיקולא אפומייהו וחתים והיינו חותם אחד (רשב״א, עמ׳ רט, המביא פירוש רבינו בשמו), וכן בפי׳ הר״ן.
ו. הר״ן מסיים על פירוש זה של רבינו: וכל זה אינו אלא חותם אחד, אלא שכיון שיש בכלי שני פסחים צריך חותם אחד בכל אחד מהם.
ז. אחרי, כן בכ״י (ברי״ש), וברור שצ״ל: אחד (בדל״ת), כמבואר בלשון הר״ן הנ״ל.
גמרא: דרש רבא נעוה ארתחו. פירוש: נעוה, כמו יטופון נעוהי בחמר (תרגום אונקלוס בראשית מט, יב), כלומר מי שלוקח גת של עץ ושל אבן מן הגוים, אם הם מזופתים ירתיחם בחמין שמא דרך בהן הגוי, ואף על פי דשיעא טובא, כההוא מעשה דרב. והילכך אם רוצה להשתמש בהן מיד בלא קליפה ירתיחם, שאין להם הכשר מיד אלא בריתחא כלומר בהגעלה, שאין נגוב מועיל להם, וככולי עלמא דריש להו, וכדתניא בברייתא ואם היו מזופתין אסורין, וכדאוקמנא בשדרך בהן ודברי הכל היא.
וריתוח זה נראה מתוך לשונו של ר״ח ז״ל שצריך להרתיח גוף הנעוה, שמשים בו מים הרבה ומרתיחו באש מתחתיו, אבל לערות עליו מים רותחין לא סגי ליה, משום דנעוה כיון שהוא כמכניסו לקיום דנין אותו בדין חמור להגעילו בכלי ראשון, ואי אפשר להכניסו בכלי אחר מחמת גדלו, ולפיכך צריך להרתיח האש מתחתיו, וכענין יורה גדולה דאמר (עבודה זרה עו.) רב עוקבא עביד ליה גדנפא. וזהו לשון ר״ח ז״ל שכתב בפירושיו: נעוה ארתחו, כלומר נעוה זו אין לה היתר אלא ברתוח על ידי האור, עד כאן. הלשון הזה מורה על מה שאמרנו. אבל משמו של רבנו תם ז״ל אמרו (סה״י חה״ח סי׳ רמג) נעוה ארתחו היינו בשפיכת דמים רותחין עליהם, ודייק מינה דעירוי ככלי ראשון הוא, ואפילו קערה שנתנוה ביורה רותחת של איסור ונאסרה שם, אין צריך להגעילה בתוך כלי ראשון, אלא מערה עליה מים רותחין בכלי ראשון ודיו, וראיתו מן הירושלמי (ואיתיה) בשבת פרק כירה (פ״ג ה״ה). והקשו עלה בתוספות (זבחים צה:) דהא קיימא לן כשמואל דאמר (פסחים עו.) תתאה גבר אלמא עירוי אינו מבשל, ותרצו הם ז״ל דהתם מיירי כגון שנטף מרוטבו על החרס אשר קלוחו נפסק וחומו נדעך, אבל במקום עירוי שקלוח הכלי ראשון אינו נפסק מבשל הוא ומגעיל. אבל ודאי זה קשה עליו מאד, דאם כן למה אמרו (עבודה זרה עו.) יורה גדולה מאי, ואמר רב עוקבא עביד ליה גדנפא ושבחוהו ואמרו מאן חכים למעבד כי הא מילתא אלא רב עוקבא דגברא רבה הוא, ולמה להו כולי האי לישדי עליה מים רותחין בכלי ראשון. ומיהו אפשר לומר בגת שתהא ניתרת בעירוי עליו מים רותחין, ואף על גב דעירוי דכלי ראשון אינו מבשל, מפני שבליעתו על ידי צונן ולא גרע עירוי מאפר ומים או ממי זתים. וראייתו שהביא מן הירושלמי כבר דחו אותה ומחו לה אמוחה, וכדי שלא להאריך כאן לא כתבתי ראיותיו בארוכה ומה שיש עליו מן התשובות.
רבא כי הוה שדר גולפי להרפניא סחיף להו אפומייהו וחתים להו אבירצייהו וכו׳. פירש רש״י (ז״ל): נותנין ברצייא ופיהם למטה משום חותם בתוך חותם, כדאמרינן בפרק אין מעמידין (עבודה זרה לא.) נוד בדסקה סתומה ופיה למטה הוי חותם בתוך חותם. והקשה הרמב״ן נ״ר דהא כל היכא דליכא משום ניסוך לא חיישינן לזיופא לדברי הכל, כדאמרינן בפרק אין מעמידין (עבודה זרה כט:) בחומץ וביין מבושל שלנו ביד הגוים, דאי משום חלופי ביין דאיכא חותם אחד לא טרח ומזייף, וכל שכן משום תשמיש שעה אחת דלא טרח ומזייף. אלא יש לפרש סחיף להו אפומייהו שמהדק דיקולא אפומייהו וחתים והיינו חותם אחד, וכן עביד אבירצייהו דהיינו נקב קטן שבשוליהם שמוציאין משם היין בקלוח.
[רבא] כי משדר גולפי – פירוש כדים ריקים. להרפניא. [שדרים שם] גוים.
סחיף להו אפומייהו וחתים להו אביצרייהו – פירוש נותנן בדסקיא, וסחיף להו אפומייהו למטה, וחותם השקין כלפי שוליהן.
קסבר כל דבר שמכניסו לקיום אפילו לפי שעה גזרו בהו רבנן – פירוש והאי דבעי רבא [הכא שני] חותמות, דהא פרישנא לעיל [דכל היכא דליכא למיחש שנתנסך היין] לא בעי שני חותמות ........ אפשר דבכי האי גונא הוה קיל טפי.
[והא דאמרינן], כל דבר שמכניסו לקיום אפילו לפי שעה גזרו ביה רבנן, אמר מורי רבינוא ז״ל, דהיינו לחוש לכתחלה, וכן אם בידוע שנתן יין לפי שעה, אבל היכא דעבר ומסרה לידו בלא חותם ולא עמדה בידו אלא לפי שעה כיון דלא ידעינן בודאי דרמא ביה חמרא ואפילו איתא דרמא ביה חמרא משום גזרה בעלמא דגזרו ביה רבנן מספיקא אזלינן ביה לקולא וסגי ליה בהדחה.
א. מכאן עד סה״ד מובא בשם רבנו בר״ן. וכ״כ הריטב״א בשם רבנו.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

דרש רבא נעשה ארתחו – פירוש נעוה יקב כדפי׳ רש״י ז״ל וארתחו דקאמר פר״ח ז״ל להרתיחה תחת האור אבל ר״ת ז״ל פי׳ לערות עליהם מים רותחין מכלי ראשון כי הוא ז״ל סובר דאפילו כלי ראשון שתשמישו בחמין סגי ליה בהגעלה זו לפי שערוי מכלי ראשון דינו ככלי ראשון לענין שבת שיש בו משום מבשל ואנו כבר כתבנו במסכת שבת משמו שלרבינו הרמב״ן ז״ל שאף לענין שבת אפשר שאינו ככלי ראשון ומחלוקת היא בירושלמי ומיהו אפי׳ לדבריו לענין הגעלה אין הדין כן דאם כן למה לא אמרו כן ביורה גדולה והוצרכו לחכמתו של מר עוקבא דעבד ליה גדנפא ועוד דכלל דהגעל׳ הוא כבולעו כך פולטו וכל שבלע על ידי האור אינו פולט אלא בכלי מרותח עומד על האור ומיהו בהא דהכא אפשר לפרש כדברי ר״ת ז״ל אם הוא בגת שהכשירה בנגוב דודאי ערוי מכלי ראשון לא גרע מנגוב אבל כל שצריך מלוי וערוי או קלוף ונגוב (ויישון נ״ל) לא סגי ליה אלא בהרתחה על האור ואם הוא של חרס התורה העידה על כלי חרס שאינו יוצא על ידי האור מידי דופנו ומסתמא הוא הדין מאיסורא כיין נסך ואף על פי שתשמישו בצונן אלא א״כ הוא בכלי שהכשרו בהדחה בלבד דבהא ליכא טעמא דדופנו וזהו שיטת מורי הרא״ה בשם רבו ז״ל.
רבא כי משדר גולפי – פי׳ כדים רקים סחיף להו אפומיהו וחתים להו אברציהו פרש״י ז״ל נותן בדוסקיא ופיהם למטה משום חותם בתוך חותם כדאמרינן בפ׳ אין מעמידין נוד בדסקיא חתומה ופיה למטה הוי חותם בתוך חותם והקשה עליו רבינו הרמב״ן ז״ל דהא לכולי עלמא כל שאינו נאסר במגעו אין בו אלא משום חלופי בחותם אחד סגי כדאיתא בפרק אין מעמידין וכל שכן בזה דמשום תשמיש שעה לא טרח ומזייף לכך פירש הוא ז״ל סחיף להו אפומיהו דמהדק דיקולא אפומיהו וחתים והיינו חותם אחד. וכן עבידי אברציהו דהיינו בנקב קטן שבשוליהו שמוציאין משם היין בקלח עד כאן. ומיהו עדין קשה לי לפירוש זה למה לי חותם כלל בכדים ריקים באותו נקב קטן שהרי אי אפשר להכניס יין משם אלא להוציא ויש לומר דמילתא בעלמא הוא דעבד להודיעם שיחתמוהו כן כשישלחו לו יין ולא יסמכו על חותם דפומיהו ועל קשר דברזינהו בלא חותם ועדין צ״ת.
אלמא כל שמכניסו לקמיום אפי׳ לפי שעה גזרו ביה רבנן דעת מורי הרא״ה ז״ל דכיון דנדט לישנא דגזרו דבדיעבד אם הניחם בלא חותם ביד גוי לפי שעה בשכשוך סגי להו שלא גזרו אלא לכתחילה גזירה משום תשמיש קבע ולא נראה כן דעת שאר הפוסקים ז״ל.
בד״ה דרש רבא כו׳ דגת סגי ליה בעירוי שאני יי״נ דתשמישו ע״י צונן כו׳ עכ״ל כצ״ל ועי׳ בתוס׳ פ׳ כירה:
בא״ד כדי קליפה ולא יותר והני קערות שהם כו׳ שיסד ר׳ יוסף ט״ע פחר קדירות כו׳ כצ״ל:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

דרש רבא: נעוה ארתחו [את הגיתות הרתיחו] ברותחים, כדי לטהרן מיין של גוים שבלעו. ועוד מסופר, רבא כי הוה משדר גולפי [כאשר היה שולח נאדות, כדים ריקים] למקום הקרוי הרפניא, סחיף להו אפומייהו וחתים להו אבירצייהו [היה כופה אותם על פיהם בתוך השק, והיה חותם את פי השק אל שוליהם], קסבר [סבור היה] שכל דבר (כלי) שמכניסו לקיום עם היין שבו, אפילו מוסרו לגוים לפי שעהגזרו ביה רבנן [בו חכמים] את כל דיני ההרחקה כאילו היה בו יין.
Rava taught: If one has a tank of wine used by gentiles, he must scald it in order to render it permitted for use. When Rava would dispatch empty kegs to Harpanya, he would turn them over, placing them in their sacks on their openings, and seal the sacks on their brims, so that the gentile carriers would not be able to use them for wine. He maintained that with regard to anything that is used to contain wine for storage, even if the wine may be stored in it only temporarily, the Sages decreed that it is forbidden for use as though it had contained wine.
עין משפט נר מצוהרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יתוספותר״י מלונילרמב״ןרשב״ארא״הבית הבחירה למאיריריטב״אמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(9) בַּמֶּה מְנַגְּבָן רַב אָמַר בְּמַיִם רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר בְּאֵפֶר רַב אָמַר בְּמַיִם בְּמַיִם וְלֹא בְּאֵפֶר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר בְּאֵפֶר בְּאֵפֶר וְלֹא בְּמַיִם אֶלָּא

§ The Gemara asks with regard to the cleansing mentioned in the mishna: How does one cleanse a winepress, or utensils used by a gentile for wine? Rav says: One cleans it with water. Rabba bar bar Ḥana says: One cleans it with ashes. The Gemara asks: When Rav says: One cleans it with water, does he mean only with water and not with ashes as well? Furthermore, when Rabba bar bar Ḥana says: One cleans it with ashes, does he mean only with ashes, and not with water as well? Rather, their statements must be understood as follows:
רי״ףרש״יר״י מלונילרא״הבית הבחירה למאיריבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

במים ולא באפר – בתמיה. מי מיקרי ניגוב.
ובמה (מנגבה) [מנגבן]. כלומר, כל הני דאמרי⁠[נן] בהו ינגב, במה מנגבן. [רב] אמר וכו׳. ומתמה תלמודא וכי אמר רב במים ולאו [בא]⁠פר, א״כ אמאי קתני ינגב, ליתני ידיח. ורבה בר בר חנ⁠[ה] נמי מי אמ׳ באפר ולא במים, אטו אפר בלא מים מה מועיל.
במה מנגבן רב אמר במים ואפר רבה בר בר חנא אמר באפר ומים ולא פליגי הא ברטיבתא הא ביבשתא – פירוש באפר [יבשה]⁠א בעיא תחלה מים ואחר כך אפר באפר (יבשה) [לחה] נותן תחלה אפר ואחר כך מים.
א. אבל רש״י ד״ה ברטיבתא פירש דקאי אגת.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ג לגוף ההלכה במשנה מבררים: במה מנגבן? כיצד היא דרך ניגוב האמורה כאן? רב אמר: מנגבן במים, רבה בר בר חנה אמר: מנגבן באפר. ותוהים: רב אמר במים, וכי אמר במים ולא באפר? מה ניקוי הוא בזה? רבה בר בר חנה אמר באפר, וכי באפר יש ולא במים? אלא כך צריך להבין:
§ The Gemara asks with regard to the cleansing mentioned in the mishna: How does one cleanse a winepress, or utensils used by a gentile for wine? Rav says: One cleans it with water. Rabba bar bar Ḥana says: One cleans it with ashes. The Gemara asks: When Rav says: One cleans it with water, does he mean only with water and not with ashes as well? Furthermore, when Rabba bar bar Ḥana says: One cleans it with ashes, does he mean only with ashes, and not with water as well? Rather, their statements must be understood as follows:
רי״ףרש״יר״י מלונילרא״הבית הבחירה למאיריבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

עבודה זרה עד: – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), קישורים עבודה זרה עד:, עין משפט נר מצוה עבודה זרה עד: – מהדורת על⁠־התורה בסיועו של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), רי"ף עבודה זרה עד: – מהדורת הרי"ף על פי סדר הבבלי מבוססת על מהדורת מכון המאור בעריכת הצוות שבראשות ד"ר עזרא שבט (בהכנה), באדיבות מכון המאור והרב דניאל ביטון (כל הזכויות שמורות למו"ל). לפרטים על המהדורה לחצו כאן., הערוך על סדר הש"ס עבודה זרה עד:, רש"י עבודה זרה עד:, ראב"ן עבודה זרה עד: – מהדורת הרב דוד דבליצקי, ברשותו האדיבה (כל הזכויות שמורות), על פי כתב יד וולפנביטל ועדי נוסח נוספים, תוספות עבודה זרה עד:, ר"י מלוניל עבודה זרה עד: – מהדורת מכון התלמוד הישראלי השלם ברשותם האדיבה (כל הזכויות שמורות), בעריכת הרב אביאל סליי, הרב מרדכי רבינוביץ, הרב בן ציון ברקוביץ, והרב טוביה כצמאן. במהדורה המודפסת נוספו הערות רבות העוסקות בבירור שיטתו הפרשנית וההלכתית של הר"י מלוניל, השוואתו למפרשים אחרים, ציוני מראי מקומות, ובירורי נוסחאות., תוספות רי"ד מהדורה תנינא עבודה זרה עד:, תוספות רי"ד מהדורה תליתאה עבודה זרה עד:, רמב"ן עבודה זרה עד: – מהדורת מכון הרב הרשלר, בעריכת הרב משה הרשלר ובאדיבות משפחתו (כל הזכויות שמורות), ההדיר: הרב חיים דוב שעוועל. המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., רשב"א עבודה זרה עד: – מהדורות על⁠־התורה המבוססות על מהדורות הרב מנחם מנדל גרליץ, הוצאת מכון אורייתא (כל הזכויות שמורות), רא"ה עבודה זרה עד: – מהדורת הרב משה יהודה הכהן בלוי, ברשותם האדיבה של משפחת המהדיר לעילוי נשמתו (כל הזכויות שמורות למשפחת הרב בלוי). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל שימוש אחר אסור בלי אישור בכתב מעל⁠־התורה., בית הבחירה למאירי עבודה זרה עד: – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), ריטב"א עבודה זרה עד:, מהרש"א חידושי הלכות עבודה זרה עד:, בירור הלכה עבודה זרה עד:, פירוש הרב שטיינזלץ עבודה זרה עד:, אסופת מאמרים עבודה זרה עד:

Avodah Zarah 74b – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Kishurim Avodah Zarah 74b, Ein Mishpat Ner Mitzvah Avodah Zarah 74b, Rif by Bavli Avodah Zarah 74b, Collected from HeArukh Avodah Zarah 74b, Rashi Avodah Zarah 74b, Raavan Avodah Zarah 74b, Tosafot Avodah Zarah 74b, Ri MiLunel Avodah Zarah 74b, Tosefot Rid Second Recension Avodah Zarah 74b, Tosefot Rid Third Recension Avodah Zarah 74b, Ramban Avodah Zarah 74b, Rashba Avodah Zarah 74b, Raah Avodah Zarah 74b, Meiri Avodah Zarah 74b, Ritva Avodah Zarah 74b, Maharsha Chidushei Halakhot Avodah Zarah 74b, Beirur Halakhah Avodah Zarah 74b, Steinsaltz Commentary Avodah Zarah 74b, Collected Articles Avodah Zarah 74b

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144